כי זה גורם לי להרגיש שיש מישהו שמקשיב.

כשהייתי קטנה והרגשתי בודדה, נהגתי לעצום עיניים ולדמיין שאני עומדת על במה ומולי קהל עצום של אנשים, ואני מנהלת איתם דו שיח. אני מספרת להם מה קרה לי או מה אני חושבת, והם עונים לי - כולם פה אחד. לפעמים הייתי מתווכחת איתם, לפעמים הייתי מתייעצת איתם. לפעמים סתם מספרת.

ניסיתי להיזכר איך זה התחיל - נראה לי שיום אחד "הלכתי לישון" (=נשלחתי לישון) מתוסכלת, אחרי משהו לא טוב שקרה עם אמא. הייתי צריכה מישהו שיקשיב לי, ובבית לא היה לי את זה. אז שכבתי במיטה על הגב, עצמתי עיניים ודמיינתי שיש מולי כמה אנשים שאני רק רוצה. וכולםםם ממתינים למוצא פי. ואז דיברתי אליהם. דיברתי בקול רם. עצרתי כשענו לי. ואז עניתי להם בחזרה. ואז אמא שלי צעקה מהסלון "מה זה כל הדיבורים האלה?! עם מי את מדברת שם??" ונבהלתי שהיא תבוא אז עברתי לדבר אליהם בלב וגיליתי שגם זה עובד. וזה גרם לי, איכשהו, להרגיש שיש מישהו שמקשיב.

אני מניחה שהיה אפשר לקרוא לזה סוג של חבר דמיוני, רק שכאן היה מדובר באינסוף חברים, אבל כולם כאילו מייצגים תודעה אחת משותפת. ועם הזמן "השתכללתי" ועברתי לשוחח עם הקהל הדמיוני שלי לא רק בלילה במיטה לפני השינה, אלא גם במהלך היום כשאני לבד, ובהמשך גם כשאני בסיטואציה כלשהי שהיה איזשהו ריב פנימי בתוכי.

זה היה בתוכי שנים.

גם בבגרותי, לפעמים כשהייתי לבד - הייתי מדברת לעצמי. (אני לא לבד נכון? יש כאן עוד אנשים שעושים את זה?)

גיליתי שזה ממש עוזר לי. מרגיש כאילו מישהו מקשיב.

ואז הבלוג הזה.

איזו זכות קיום יש לבלוג שהתחיל כבדיחה בגיל 15? למה שהוא יחזיק 12 שנים?

ופתאום הבנתי שאתם, אתם הקהל הדמיוני שלי.

אתם האנשים שיושבים ומקשיבים לי ללא תנאי. אתם תמיד כאן. אתם אלו שאני חושבת איזו עצה היו מייעצים לי. אתם אלו שכבר שנים אני פורקת מולם את אשר על ליבי - חוויות, דילמות, אפילו טראומות. אתם אלו שנמצאים כאן כדי למלא בי איזשהו צורך - להרגיש שיש מישהו שמקשיב.

אז אני מניחה שאני בעצם רוצה לומר תודה.

כי אתם כבר לא קהל דמיוני - אתם אנשים אמיתיים; ואתם נכנסים מרצון לקרוא פה, ואתם עושים מנוי במייל כי מעניין אתכם לעקוב. ואתם קוראים אותי, ויודעים אותי, הרבה יותר ממה שאנשים שרואים אותי כל יום כל היום יודעים. אתם כאן תמיד, חלקכם כבר שנים ארוכות, ומיעוט ממש ממש (ממש) קטן שלכם נמצא כאן אפילו כל ה-12 שנה.

אז תודה שאתם נותנים לי את התחושה שיש מישהו שמקשיב לי. זו תחושה עם ערך שלא ניתן למדוד.

(בטח עכשיו כולם יעשו unsubscribe כי למעשה הודיתי פה שאני סכיזופרנית משוגעת)

אוהבת אתכם. באמת. 

לקח לי מלא זמן ללחוץ שמור על הפוסט הזה.