אז גם זמני כמו כל עתודאית בינונית הגיע וניגשתי לועדת דמ"ח. ל-לא עתודאים ברי המזל שביננו, הווה אומר שלעבור את הועדה נותן תוספת של עוד 2500 ש"ח (נטו) למשכורת כל חודש, עד השחרור. תמריץ לא רע סה"כ.

אבל בגלל שאני דחיינית פתולוגית (מצחיק, הזכרתי עכשיו לעצמי שאמא שלי תמיד היתה קוראת לי שקרנית פתולוגית, כאילו לקרוא לי סתם שקרנית זה לא מספיק, חייבים להצמיד לזה גם אבחון פסיכולוגי מעמיק), אז כמובן השארתי הכל לשבוע האחרון.

אז באמת נתתי עבודה אינטסיבית אבל למען האמת - אני מעדיפה את זה ככה. מאמץ מרוכז של שבוע במקום דאגות של חודשים. וגם כמה חברים קרובים נרתמו לעזור לי, ובאחד הימים המשרד שלי נראה כמו מחול עבדים - אחד כורך לי דוחות, אחת מסדרת לי דפים בקלסר לפי חוצצים, אחת אחרת מביאה עוד דפים למדפסת ואני עצמי יושבת מול המחשב ומקלידה במהירות האור. הייתי צריכה להיכנס בזמן לרמ"ח כדי להציג לו את התיק והספקנו את הכל על הדקה. אדרנלין לא היה חסר לכל המשרד באותן 20 דקות אחרונות. והיופי הוא - הרמ"ח אמר - תיק מצוין, רואים שבאת מוכנה, את לא צריכה לשנות כלום. בהצלחה.

ובנוסף עם כל העומס של הדמ"ח עדיין שימשתי כממלאת מקום רמ"ד, כך שמצאתי את עצמי כל יום עד 8 בערב במשרד לפחות, ובימים מסוימים גם צפונה מ-9. די מדכא, בייחוד שזה קיץ ובא לבלות, אבל זו רק תקופה. אה וגם סופ"ש לא באמת היה זמן מנוחה כי עשינו שיפוצים בבית (זמן טוב להעלות תמונה שלי עם פטיש ומקדחה? אולי עדיף לוותר).

במקביל הזמנתי כרטיס טיסה למקסיקו! טיול של חודש במקסיקו וגואטמלה (ובליז?), מה15.9 עד ה15.10. מושלם.

ואזכרה לקרן ביום שלישי האחרון. הוריה ביקשו שאדבר, ואח"כ נדב אחיה נסע איתי בספונטניות לתל אביב למרות שהייתי גמורה ורק רציתי כבר לסיים את היום. אבל ישבתי איתו בכל זאת, עד שהוא סוף סוף מדורבן לצאת מהבית.

זהו, הולכת לחדר בריחה מגניב עם האחים (ועם שחקן) עוד שעה :)

ביוש!