אחרי שבוע קשה, מטלטל ואף מסעיר, עם לילה לבן ו-white walkers וועדת דמ"ח, הגיע הסופ"ש.

עם כמה שהחיים שלי כרגע מלאים ומרגשים, הרבה זמן לא היה לי שבוע כה איטנסיבי שהכל התנקז אליו.

ואחרי שחיכיתי חודשים ארוכים מנשוא, ולרגעים לא הייתי בטוחה שזה באמת יגיע, זה קרה - עברתי ועדת דמ"ח ובקרוב אהיה עשירה :)

(עדיין ענייה תל אביבית מרודה, אבל עוני משודרג)

זה גם השבוע שחתם את היותי רמ"דית ממלאת מקום, וביום ראשון הקרוב הרמ"דית החדשה שלנו תתחיל את שליטתה החדשה במדור.

לפעמים אני חושבת שאולי כדאי לעצור ולתהות באיזה מצב השארתי לה את המדור אחרי חודשיים באחריותי, ומה האג'נדה שלי כלפיה בתור הסרן היחידה שנשארת במדור, והקצינה היחידה שנשארת מכל שאר הקצינים האחרים. אבל בכנות, אחרי שהחלפתי כבר 5 רמ"דים בשני תפקידים מסכנים ב4 שנים, אני חייבת להודות שכבר לא מאוד אכפת לי. להוסיף לזה את העובדה שאני כבר רואה את הסוף (עוד שנתיים אמנם, אבל מה זה לעומת המספר הבלתי נתפס 6, וגם עכשיו כשיש משכורת, הזמן עובר פחות לאט) ואני יודעת שמה שיקרה לא באמת משנה.

וגם כי אני די מותשת.

בחודשיים האלה נתתי דרור ככל האפשר לכל צורך אישי שעלה למישהו במדור אי פעם. למשל נגדת בצוות שלי שהיתה בתקופת מבחנים הגיעה לעבוד אולי 20% מהזמן, ורוב הזמן גיביתי אותה. כך גם קצין אחר בצוות שלי יצא לשבוע וחצי תגלית, ואז לשבוע הגנ"ש (לא שזה צורך אישי אבל עדיין), וקצין אחר יצא לעדים במדים ואז לקורס, ואע"צ היה פעמיים בחו"ל.

היות ולכולם עדיין היתה עבודה (ולי היה דד ליין לועדת דמ"ח) יצא לי לעבוד כמעט הכי קשה שאני זוכרת בשירות שלי. בגדול הייתי סוג של ניגרית של כולם, אבל הרגשתי עם זה סבבה. זכרתי שגם הם תמכו את הפרויקטים שלי כשביליתי חודשיים בדרום אמריקה ועוד כמעט חודש בדרום אפריקה. and they didn't bitch about that

והכל התנקז לשבוע הזה. שבוע אחרון שאני ממלאת מקום. ושבוע של הועדה. ורע"נית שבקושי מתפקדת ומטפטפת האשמות למטה. ולאורך כל השבוע עומס רגשי גבוה, לאו דווקא בהקשרי עבודה.

ואתמול היתה לי קצת הקלה.

הלילה, אחרי שכל השבוע ישנתי שינה לא רציפה ולא יציבה ולא רגועה, סוף סוף ישנתי עמוק וטוב. משהו בי נרפה.

בבוקר הלכתי לשחות, אחרי שכל שריר בגב שלי שישב השבוע שעות נוספות על הכיסא בכה לי.

ואני בכיתי לו בחזרה.

וכשאני שוחה שחיות ארוכות עם המוזיקה שלי, כשאני לא מנסה להתחמק מזקנות תועות, אני נכנסת למן מצב מדיטטיבי. הגוף נכנס לטייס אוטומטי, הנשימות הסדורות והעמוקות הופכות להיות הדבר היחיד שחשוב, והמוזיקה מהאוזניות נותנת קצב להכל.

ודווקא כשהמחשבות סוף סוף נכבות, המוח נדלק.

מוזר לא?

דווקא אז אני מקשרת.

דווקא אז אני מבינה.

דווקא אז אני רואה.

(את הקיר שאני הולכת עוד שנייה להיכנס בו)

וגם את המציאות כפי שהיא, ללא פילטר מייפה וגם ללא פילטר מכער. פשוט כפי שהיא.

ופעם פחדתי מהרגשות שלי. פחדתי כי הם היו עוצמתיים ואגרסיביים, מהירי הופעה ומאיטי לכת. לא ידעתי לאן הם יובילו אותי.

והיום אני כבר לא מפחדת - אני בוטחת בהם. אני עדיין לא יודעת לאן הם יובילו אותי, אבל אני יודעת שאני רוצה לגלות.

וזה גם זמן טוב לספר על תובנה נוספת שעלתה לי השבוע.

אני אדם מורכב. כמו כולם, לא? אני בחורה של ישירות ותכלסיות, אני מעשית ואני רגשית, אני דחיינית ואני אופטימיסטית.

ואת כל זה קבוצה של חברים טובים שלי סופגת שוב ושוב.

והשבוע הבנתי כמה אני ברת מזל. קבוצה של חברים שכל אחד שונה כל כך אחד מהשני ועם זאת אני מתחברת לכל אחד מהם באופן מופלא. וכל אחד ואחת יודעים לתת לי תמיכה ואהבה ועצה וחיבוק ועקיצה.

(ואז הם מגלים שיש לי בלוג ומנתקים איתי קשר אבל זה כבר לסיפור אחר)

ואת הפוסט הזה אחתום פשוט בתמונה של משהו שסגר לי אתמול בצורה מושלמת את השבוע