לאחר שצפיתי מספר פעמים בתהליכי התבוננות פנימים שאנשים עוברים בעזרת שאלות מנחות של אחרים, התחלתי לנסות לעשות את זה גם עם עצמי. זה לא עבד כל כך טוב כי צריך מישהו אובייקטיבי שישאל אותי את השאלות, וגם כי אני מאוד מהר עוברת לשיר עם עצמי במקום לדבר, ואז כל השיחה הולכת חרבנא ואין יותר טעם לנסות לעשות שום דבר מועיל. בחיים. לעולם.

אבל מזל שיש לי אנשים חכמים אחרים שיעבירו אותי את מסכת השאלות הנוקבת והמטלטלת, מה שמשאיר לי פנאי לעשות זאת לאחרים.

(שמבקשים זאת כמובן, אם כי היה יכול להיות נחמד לבוא רנדומלית לאנשים ולשאול אותם על הפחדים הכי עמוקים שלהם)

(טוב, מודה, אני עדיין עושה את זה לפעמים)

(בטינדר)

(משום מה הם זורמים)

(יש מצב שזה פטיש?)

(נעזוב את זה כאן)

אז הקטע המעניין הוא.

עשיתי את סשן השאלות-מנחות-תובנות-עמוקות הזה עם כמה אנשים שאני מכירה. השניים הבולטים היו דווקא שני בחורים לא ישראלים. אני מאוד מתאמצת לא לקשר לשניהם עוד מכנים משותפים חוץ מזה. זה קשה.

בכל אופן הראשון, בחור אוסטרלי חביב, היה לי עליו פעם קראש. בעצם היה לנו קראש הדדי, שהיה טוב ונחמד חוץ מהפרט הקטן שמפריד ביננו בערך חצי עולם. לא כתבתי עליו פה מעולם (בעצם כן, אבל ברמיזות כל כך דקות שאף אחד חוץ ממני כנראה לא היה מבין וטוב שכך) ולמעשה זה פשוט דעך מתישהו כשהבנו שבשנים הקרובות אין פתרון (אני בצבא והוא לומד באוסטרליה) וסיכמנו שעוד 8 שנים (הייתי בת 20) נבדוק מה המצב אחד עם השני, לא משנה מה. (שאז אני כביכול אשתחרר והוא כביכול יסיים ללמוד ואז נהיה כביכול חופשיים להחליט)

אז נחשו מה? הוא אכן בדק.

אני הספקתי לשכוח ממנו לגמרי והאכפתיות שלי כלפיו ירדה כמעט לאפס המוחלט. לכן זה היה די מפתיע כשקיבלתי ממנו לפתע הודעה.

מפה לשם הידרדרנו לשיחה (התכתבות) של כמה שעות. הוא שאל אותי איך בחיי וסיפרתי לו שבשנה האחרונה הפכתי להיות הרבה יותר מאושרת, הוא התעניין כיצד כי הוא לא מצליח לייצר התקדמות בחיים שלו ומפה לשם (בבקשתו) עשיתי לו את קו השאלות המנחות ועזרתי לו להגיע למסקנה שהוא, למעשה, מאוד עצור בחייו כי הוא מפחד מכישלון כי כישלון יגרום לו להרגיש מטומטם וזה יזכיר לו את איך שהוא הרגיש בגיל 7 כשהוא נכשל במשהו וההורים שלו אמרו לו שהוא מטומטם ושהוא לא יגיע לשום דבר בחיים.

ובעצם בשורה התחתונה כל חייו הוא משתדל להיראות ולהישמע מאוד חכם, כי עמוק בפנים הוא מפחד שאם הוא לא יצור רושם של אדם חכם אז כולם "ידעו" שהוא בעצם טיפש, ואז הוא "יחשף" בהונאה שלו כמעמיד פני חכם. והפחד מחשיפה אפשרית כזו עוצר אותו מלבצע התקדמות משמעותית בחיים ובעיקר בקריירה.

ואז יצר איתי קשר גם הקנדי חמום המוח שטיילתי איתו בדרום אפריקה.

הדינמיקה ביננו היתה לא רעה אם כי די מוזרה לעיתים, ניסיתי להבין אותו וללמוד לקרוא אותו כמו שאני מנסה עם כל מי שאני מכירה, אני חושבת שבאופן כללי די הצלחתי (בכל זאת שבועיים רצוף יחד 24/7, אפילו זוגות לא שורדים דברים כאלה) ולמען האמת גם לא היה לי יותר מידי עצוב להיפטר ממנו כשסיימנו את החלק המשותף.

בכל מקרה אז באופן די מפתיע הוא גם השתפך בפניי אחרי לא מעט זמן שלא דיברנו. אמר לי שהוא נורא מתגעגע אליי ושהוא חושב הרבה על הטיול שלנו, ושאני מדהימה והלוואי שהיה אפשר להחזיר לאחור את הזמן. ותהיתי מה עובר עליו ומאיפה באה פתאום כל הרגשנות הלא אופיינית הזו, ואז התברר שהוא אוכל סרטים על זה שלא היה ביננו קטע כי הוא מאשים את עצמו שמאז שחברה שלו זרקה אותו הוא לא סומך על עצמו בלהתחבר לבחורות, ושהוא חשדניסט. ובנוסף לכל הוא לא מגיע למה שהוא רוצה בקריירה, לא מצליח למנף השקעות ובכלליות לא מרוצה מהחיים. ואז עם סשן שאלות לא ארוך עזרתי לו להגיע למסקנה שהוא למעשה תקוע במעגל קסמים של כשלון-לא בוטח בעצמו-מייצר עוד כשלון וכך הלאה. ושהחשדנות המוגברת כלפי בחורות היא מגננה שלמעשה היא רק השתקפות של העובדה שהוא לא סומך על עצמו בשיט, ושהוא מפחד לקבל החלטות גדולות כי הוא מפחד להרגיש שוב את תחושת הקטנות והכישלון. וזה תוקע אותו בחיים בכל אלמנט אפשרי.

וזה ממש מעניין להיות עדה (ולעזור) לתהליך כזה שאנשים עוברים.

כי מלא אנשים פשוט לא עוצרים לחשוב מה מניע אותם ומה עוצר אותם, ואיך טראומות מסוימות בחיים משפיעות עליהם עד עצם היום הזה. הם נותנים לעצמם להישאר עם דפוסים שהם יודעים שלא טובים להם, בתואנה ש"אולי עם הזמן זה ישתנה". אבל זה לא משתנה. לא אם לא משנים את זה.

גורם לי לחשוב הרבה על משמעות החיים (לא באמת) ועל כמה בסופו של דבר כולנו דומים.

אנחנו מרגישים מאוד חכמים כשזה מגיע ללייעץ לאחרים. אבל הקושי האמיתי הוא להתבונן פנימה.

אני לדוגמא יודעת שעדיין קיימים בי דפוסים שלא עושים לי טוב. אפילו עכשיו בימים האחרונים אני סובלת מהם וצריכה להיות ממש מודעת אליהם כדי להתמודד איתם. זה תהליך, זה לא קורה ביום אחד בהיר של הבנה, אבל זו התחלה שמייצרת התקדמות.

ואם יש משהו שהבנתי מכל השיחות האלה עם האנשים, על מה מניע אותם ומה באמת מפחיד אותם, זה מכנה משותף אחד מאוד בולט.

כולם פחדו להרגיש משהו שבראש שלהם נקשר לתחושת חוסר ערך.

ואני חושבת - למה תחושת ערך מניעה אותנו כל כך?

למה זה משליך על כל תחום אפשרי בחיים - אהבה, קריירה, חברות, הצלחה ודימוי עצמי?

כל זאת ועוד בפרקים הבאים של.......

(די, תתרכזי בפואנטה)

אז תחושת ערך. להרגיש נאהב. להרגיש ראוי. להרגיש מוערך. הכל מאותה משפחה.

מעניין למה בני האדם כל כך מתומרצים על ידי התחושה הזאת.

ומעניין איך זה קשור להתאבדויות ולתחושת חוסר ערך בעולם.

יש עוד הרבה דברים שאני צריכה להבין, אבל שמתי לב שכשאני מבינה מה מניע מישהו, הרבה יותר קל לי ליצור איתו מערכת יחסים פוריה.

(ולא בקטע מניפולטיבי, נשבעת)

זה פשוט עובד כמו קסם

וכמו שחברה מאוד חכמה אמרה לי לאחרונה:

People tell us who they are

Just listen