יש את הסרט הזה, עם ג'ניפר גארנר, קומדיה רומנטית מטופשת ודבילית מבוססת פנטזית נעורים עם קסמים ואגדות, שבדרך כלל אנשים עם מנת משכל גבוהה בוחרים לא לצפות בה כדי להאט התאבדות של תאים במוח.

אז צפיתי בסרט הזה בשישי האחרון ברחובות, כשהייתי לבד בבית עם אמא והיא קראה ספר במיטה ואני התכרבלתי עם הכלבלבים על הספה וזפזפתי בין הערוצים.

לבורים מבינכם שעדיין לא צפו ביצירת המופת הזו, הסיפור הוא על ילדה מתוסכלת בת 13 שמבקשת משאלה להיות - thirty, flirty and thriving, ואז מתעוררת יום אחד ומוצאת את עצמה בדיוק ככה. רק שהיא ביצ', יש לה חבר אסהול (נשמע מוכר בינתיים?) ואין לה חברים אמיתיים.

אז באופן בלתי נמנע נאלצתי לחזור לעצמי בגיל 13 ולערוך השוואה בין מי שבגיל 13 חשבתי (ורציתי) שאהיה בגיל 27, ובין מי שאני היום.

וכמו עתודאית טובה הכנתי טבלה להשוואה

ונדהמתי בין הפער למה שרציתי וחלמתי לבין המצב שאני בו היום.

כאילו השנים שעוברות והחיים והמכאובים והטראומות - גורמים לי לשכוח (ואולי לא במודע לוותר?) על מה שהיה חשוב לי באמת.

כאילו זנחתי את מה שהיה לי פעם חשוב.

וזה גורם לי להבין איך פעם, כשהייתי בוחרת בן זוג, הייתי רוצה את הפרפרים בבטן, את הצמרמורות למגעו, את התחושה שאין לי צורך לאכול או לישון כל עוד יש לי אותו, את הריגוש האינסופי בציפייה לראות אותו שוב.

והיום?

חישובים שכלתניים וקרים של יתרונות מול חסרונות באופי ובהתנהגות, סימולצית "האם שווה לי להישאר בזוגיות הזו" בגלל רשימת מכולת כזו או אחרת.

אני מסרבת להיות בת 30 שמונעת מתוך טראומות, מכאובים נפשיים ורגשות נחיתות לא מטופלים.

אני מסרבת להיות ביצ' שעושה לה טוב לראות אחרים מתפתלים (זה החלק הכי קשה).

אני מסרבת להיות אדם דורסני, מניפולטיבי באופן פוגעני על חשבון אחרים. אני מסרבת לוותר על מה שרציתי להיות.

תמימותי אמנם נהרסה (וממשיכה להיהרס) עם השנים, באופן טבעי כנראה. אבל נזכרתי מחדש מה היה חשוב לי ולמה, ונזכרתי איך באמת אני רוצה להיות.