עשיתי צ'ק אין אונליין לטיסה (שממריאה עוד 17 שעות) ופתחתי את הדרכון כדי להיזכר במספר שלו.
נזכרתי שאני כבר זוכרת את המספר בעל פה אבל בכל זאת מילא אותי חום נעים בבטן כשהסתכלתי בדרכון. כל כך הרבה חתימות בכל כך מעט זמן :)
הכי אני אוהבת את הריח שנודף מהדרכון שלי. ריח מיוחד, ריח של טיול. סניף קטן בין הדפים לוקח אותי אחורה למקומות מיוחדים, התרגשות, היסוס, תכנון, הרפתקאות. הריח הזה כמעט ממכר. בא לי להסניף ולהסניף אבל צריך להשלים את הצ'ק אין.
אז אני אורזת, אבל לא באמת, כי אני אורזת שתי חולצות ואז עושה במשך חצי שעה משהו אחר, ומוסיפה עוד שני מכנסיים ואז שוב מפסיקה לחצי שעה.
למה כל כך קשה לי לארוז?
אולי כי אני מרגישה שהפעם כשאני הולכת, אני משאירה משהו מאחור.
יש לא מעט קונפליקטים לא פתורים בחיי (הפתעה) ובדרך כלל כשאני נוסעת אני יודעת שזה בסדר, הם ישארו גם כשאחזור. אבל הפעם - התחושה שונה.
השותף שלי כל הזמן אומר לי שחודש בארץ עובר נורא מהר לעומת חודש בטיול, אז בשביל מי שנשאר בארץ זה לא כזה הרבה זמן. הוא אומר את זה בעיקר בהקשרי מחזרים שאני מאוד סקפטית שימתינו לשובי מארצות הניכר, אבל אני תוהה אם זה נכון באופן כללי. כנראה שכן. חודש בארץ עובר מאוד מהר, בעיקר בקיץ, בעיקר בחגים.
אבל הוא טועה בדבר אחד - בטיול הוא עובר עוד יותר מהר. בטיול הוא טס. למרות שכל שנייה יותר בעלת משמעות וכל יום יותר עוצמתי מהשגרה של החיים בארץ, עדיין במבט טוטאל זה חולף ביעף.
אז אני יודעת שמחר, ברגע שאהיה על המטוס, ארגיש את ההקלה הנפלאה הזו. ההקלה של להיות בתנועה, של להתקדם לאנשהו. ההקלה של להתרחק מהיומיום המכאיב, המסתכל. אבל אם יש משהו שלמדתי מכל נדודיי, זה שאת הכאב בלב אני נושאת איתי לכל מקום שבו אהיה. אותו, בניגוד לאנשים, אי אפשר לעזוב מאחור בארץ.
ובטח שמעתם על מה שקרה בשבוע שעבר באזור מקסיקו וגואטמלה - רעידות אדמה וחשש מצונאמי. חשש מצונאמי, קולטים? סטגדיש. לפחות 3 חברים בלתי תלויים שלי כבר הנחיתו את ההרמה המפתה הזו.
ואני יודעת שאיפשהו בלב אני אמורה לפחד שיקרה לי משהו רע, אבל האמת היא שאני די רגועה.
למרות שאני נוחתת במקסיקו ב4 לפנות בוקר ולא הזמנתי מראש שום מקום לישון בו.
למרות שאין לי מושג מה יש שם בכלל ואולי אני בכלל רוצה להזמין טיסה ישר משם למקום אחר להתחיל בו. אבל איפה אני רוצה להתחיל? גואטמלה? הונדורס? מה הקשר הונדורס פתאום? בגלל שאולי אי אפשר לצלול בבליז? ואני ממש רוצה לצלול. לא שיש לי אשליות בקשר להונדורס. הונדורס לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד :)
ולמרות כל הבורות המופגנת שלי לגבי הטיול שאוטוטו מתחיל, אני רגועה באופן כמעט מטריד. האם יכול להיות ש - רחמנא ליצלן - לא כזה אכפת לי?
עוד סניף קטן מדפי הדרכון, לקבל שוב דגדוג של ציפייה והתרגשות.
אני חושבת שעכשיו אחזור לארוז.
נתראה שוב עוד חודש פלוס, או אולי קצת לפני, אם מאיזו סיבה מוזרה ממש אתגעגע לתשתית הכושלת של האתר הזה.
מקווה לחזור בשלום לכל אהוביי וגם לכל שונאיי,
וגם לכל אלו שעדיין לא החליטו איפה הם על הסקאלה.
אז היו שלום,
אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה :)