אומרים לי שחלאס, הגזמתי. לא מבינים איך לא מיציתי, איך לא הבנתי כבר את הקטע. שהגיע הזמן "להתקדם הלאה בחיים", לעשות משהו אמיתי.

משהו אמיתי.

כמו לשבת במשרד סגור 9 שעות ביום ולתקשר עם קופסה אלקטרונית עם אותיות מרצדות על המסך, במקום עם בני אדם.

כמו לצאת לעשרות דייטים מאולצים לחיפוש "האחד" על פי רשימת דרישות יבשה, במקום להכיר באופן טבעי וחופשי.

כמו להיות כמו כולם, במסלול המוכר והגנרי של החיים, בעבודה יציבה ומבטיחה, על מסלול יציב ובטוח, צפוי וידוע עד כאב.

אבל זו בדיוק הנקודה.

אני כן הבנתי את הקטע.

הבנתי שאני רוצה לחיות עכשיו.

הבנתי שאני חיה בהווה רק כשאני חווה אותו באמת, ובכל שאר הזמן ההווה שלי נמתח על ימים רבים כמו היה יום אחד אינסופי ומתמשך, כשכל יום דומה מידי לקודמו וכולם מתערבבים זה בזה ללא תחושת זמן. והחודשים חולפים ועוברים ביעף ולא עשיתי כלום, ולא צמחתי ולא התפתחתי ולא אהבתי עוד אנשים חדשים. ובמקום לחיות בהווה אני חולמת על העבר או מדמיינת את העתיד. אני לא באמת שם.

הטיול הוא לא המטרה, הוא רק תשתית. אמצעי.

הוא מאפשר, ולו רק לרגע קצר בחיים, לעשות רק מה שבא לי. וכשאני עושה רק מה שבא לי אני מגלה מי אני באמת.

אני מגלה מה ממלא לי את הלב. אני מגלה מה חשוב לי. אני חושבת מה חשוב לי. אני בודקת את הגבולות שלי. בכל יום אני מכירה את עצמי קצת יותר.

מה שלא קורה עבורי בשגרת העתק-הדבק שמשמשת מציאות חיי בשנים האחרונות בעבודה.

וכשאני נותנת לעצמי להשתחרר מכל הציפיות, מכל הבחינות ומכל ההשוואות, פתאום אני שמה לב שאני בדיוק מי שרציתי להיות.

אני זו שאנשים מוצאים בקרבתה חום, הכלה ואהבת חינם. אני זו שמרגישים בנוח ובטוח להיפתח בפניה עד לאחרון הרסיסים הכואבים שבלב. אני זו שהילדים הקטנים תולים בה עיניים שואלות, מצפות להכוונה או עידוד. אני זו שמעניקה את החיוך החם ואת ההשראה הקטנה בלב. אני בדיוק כל מה שרציתי להיות.

ממרחק אני מבינה את מה שלא הבנתי כשהייתי בתוך הסיפורים.

בעיניים שלוות, מתבוננות כאילו מבעד לזכוכית מגן על הזכרונות הכואבים, אני מבינה וזה פתאום ברור לי כמו שלא היה ברור מעולם.

כשעולה בי רגש חזק אני שואלת את עצמי - למה? איפה נגעו בי שבגלל זה אני מרגישה ככה?

ורק כשאני מתבוננת פנימה ולא החוצה, מגיעות התשובות. אתם מבינים, פעם נהגתי לחפש את התשובות באחרים. למה הם עושים, אומרים ומתנהגים ככה. לא השכלתי להבין שכל הזמן הזה התשובה היתה בי - "ככה" זה לא מושג ביחס אליהם, אלא ביחס אליי. אני רואה אותם דרך מסננת עיניי ולא כפי שהם בעיניי עצמם.

ופתאום, יום אחד אני מרגישה נקייה. אני תוהה, מנסה בכוח למצוא בעצמי כעסים ישנים, ולא מצליחה. מנסה לחשוב על עלבונות העבר, אבל הם כאילו התפוגגו. אני נושמת ומרגישה את האוויר עובר דרכי כאילו הייתי הנוצה הכי קלילה בעולם. וברגע אחד של זיכרון, אני מבינה למה.

כי ככה זה מרגיש כשנוגעים, ולו רק לרגע, באוצר האמיתי של החיים. זה אוצר סובייקטיבי, ושונה עבור כל אחד ואחת, אבל בשבילי התשובה היתה ברורה ומפתיעה כאחת.

כשהבטתי בילד הכי קטן והכי ביישן בכפר, שעד לפני שעה קלה עמד בצד בדממה והביט בי מלמדת את שאר הילדים לצייר, והתבייש לגשת למרות שהזמנתי אותו להצטרף; כשראיתי אותו ניגש, חצי בהיסוס חצי בהתרגשות, לקחת עיפרון ודף מהערימה, והולך לחפש פינה מבודדת לשרבט בה באין מפריע; כשראיתי אותו מתקרב אליי בצעדים קטנים אבל מהירים, כמו של פעוט הממהר ללכת פן יפול מחמת התנופה, מחזיק בשתי ידיו הקטנטנות דף מעט מקומט עם שרבוט מלא פרטים; כשאני מבחינה בעיניו, הנוצצות בברק ששמור רק לאלו שגילו משהו מדהים על החיים ברגע זה ממש, מביטות בי בדחיפות וציפייה, בוחנות את פניי לכל ניע הכי קטן בתגובה ליצירתו החדשה. כשהוא אומר, מאסטרה. מורה. והוא חוזר וקורא לי מאסטרה. מירר (תראי). הוא מצביע ומסביר בקול דק, כמעט לוחש, מה הוא צייר. באצבעו הוא מלטף את הקוים שזה הרגע יצר על הדף, ואני נשאבת מוקסמת אחר אצבעו הקטנטנה המחליקה בגאווה וחשוב מכך - ברגש - על מה שיצר על הדף. ואחרי שהסתפק במילות התפעלות ועידוד ממני הוא חוזר בריצה דחופה לפינתו המרוחקת, לוקח דף חדש (פפליטה) ומתחיל שוב.

הוא נשאר אחרון מכל הילדים. הוא שב וחוזר אלי ושב וחוזר בערך עשר פעמים, מקיף את עצמו בציוריו הרבים.

וכשישבתי שם והבטתי בו מצייר, בריכוז ובשלווה, נגעתי באוצר שלי. הרגשתי את הלב שלי מתמלא עד להתפקע, את עיניי מתגדשות באושר. שום דבר לא היה חשוב יותר באותו רגע, שום דבר לא היה קיים מסביב. הענקתי לו מתנה והוא, בלי לדעת, העניק לי אותה בחזרה פי כמה.

ואני מלאה באהבה. מלאה באהבה כמו שהרבה זמן לא הייתי, האהבה נוצרת בתוכי וזולגת ממני לכל עבר כמו היתה אגם שעלה על גדותיו. ואני יכולה פתאום להעניק מאהבתי לאחרים, ללא תנאים וללא תמורה. לתת להם מעט מהחום, מהאנרגיה ומהחיוניות שפועמת בתוכי כל כך חזק.

וזה עוטף אותם ומאפשר להם להיפתח בפניי. להיות עצמם. זה מאפשר לבחור הכי מסוגר ומופנם שהכרתי ללכת לקצה הדק על שפת האוקיינוס ולצרוח בכל כוחו אל עבר האופק. לשחרר את הכל ולהיות הבעלים של ההווה שלו. זה מאפשר לי לחדור את החומות הכי גבוהות, וליצור, שוב באופן הכי טהור וטבעי שיש, חברויות חדשות.

אז כן, נראה לי שהבנתי את הקטע.

אני לא יכולה לחיות את חיי בטיול אחד גדול, ולמען האמת אני לא מרגישה צורך כזה.

אבל אני כן יכולה ליצור בחיי תשתית שבה, כמו בטיול, אלך בעקבות תשוקות במקום בעקבות פחדים. אניע את עצמי אל מה שאני כן רוצה במקום להתרחק ממה שאני לא רוצה. אני כן יכולה כי אני יודעת, כמו בכל פעם מחדש, איך זה מרגיש כשאתה חווה משהו שנועדת אליו באמת. זו ההנעה האמיתית שאני מחפשת בחיי.

האוצר האמיתי של החיים נמצא שם, איפשהו, בשביל כולנו.

נשאר רק לפקוח עיניים ולראות :)

הנה חלק משלי