מאילת,

לא תכננתי לכתוב פה כשאחזור הביתה. תכננתי להגיע, לפרוק את המוצ'ילה (שעדיין ארוזה באותה צורה מאז מקסיקו), להתקלח ולישון.

נסעתי במהירות מופרזת על איילון, שרתי שירים בקול מופרז, וחשבתי מחשבות מופרזות על החיים.

והנה בכל זאת אני מוצאת את עצמי פה, עדיין לא נכנסתי אפילו לחדר שלי.

התיקים זרוקים מחוץ לחדר, אני על הספה עם הלפטופ עליי, לובשת לונג מבליז בתור חצאית וגופייה שראתה ימים טובים יותר.

כן, אני עצלנית. לונג ליב לייזינס.

הפייסבוק הזכיר לי שהסופ"ש עברה בדיוק שנה מאז שהייתי בזנזיבר, אבל הוא לא היה היחיד.

גם הודעת סמס מפתיעה שעליה חתום מר ג'ונתן הזכירה לי, במילים אלו ממש - "שמתי לב שנפגשנו בדיוק היום לפני שנה וחשבתי עלייך, אז רציתי להגיד היי".

ככה זה מתחיל, הודעה כזו תמימה ואז הוא מציע שנעשה עוד טיול ביחד איפשהו.

טרו סטורי, בחיי.

לרוע מזלי כשאני נזכרת בו ודמיוני מתחיל לסבול מתופעת פלאשבקים, גופי כאילו נמס בניגוד לרצוני וכל תא בתוכו צועק עליי "לכייייייייי תהיי איתווווווווו". מה שגורם לי לחשוב שאולי ככה מרגיש גבר שחושב מהזין, שהמוח שלו יודע שאין שום היגיון או הצדקה לעשות משהו ולמרות זאת הוא נורא רוצה לעשות אותו, כי איזה קול פנימי לא מוסבר שנקרא טסטוסטרון צועק עליו שהוא חייב.

אז אחרי שהבנתי שאני למעשה יצר גברי (או גבר יצרי?) כלוא בגוף אישה (אפילו אמא שלי אמרה לי פעם - אני לא מבינה איך את יכולה לשכב עם מישהו רק מתוך צורך פיזי. מה את, גבר?) לא נותר לי אלא להודות באמת המרה והיא, שאני לא יודעת מה האמת המרה.

אבל למה תמיד אני מידרדרת לדבר על סקס, רציתי לכתוב בכלל על משהו אחר.

(תפסיקי לחשוב על ג'ונתן, תפסיקי לחשוב על ג'ונתן)

(הפסקתי)

הפוסט הזה כתוב באופן מבולבל ואימפולסיבי למרות שבראש שלי הוא הופיע באופן נהדר.

לא יודעת למה כתבתי את זה בתור סתירה, תכלס מבולבל ואימפולסיבי יכול להיות נהדר.

ומה יותר טוב מלבזבז את זמנכם על קריאת פוסט חסר פואנטה ותוחלת :)

אני רק אספר נקודה מטרידה שהבנתי כשהייתי באילת.

כשישבתי עם האחים היקרים שלי והחלפנו חוויות, שמעתי מהם שקרה משהו רע לאבא שלי. וכבר ידוע לקוראים המתמידים שלשמוע דברים כאלה מכאיב לי בטירוף. ושאלתי מתי זה קרה והתברר לי שזה היה בזמן שהייתי בחו"ל, יחסית בהתחלה.

ופתאום הבנתי משהו נוראי.

הבנתי שכל פעם שאני טסה לחו"ל, קורה משהו רע לאחד מהאנשים היקרים לי (המשפחה שלי).

עכשיו לאבא שלי.

וכשהייתי בדרום אפריקה, גילו לסבא שלי גידול במעי.

וכשהייתי בדרום אמריקה, אורין ואמא שלי רבו והפסיקו לדבר להרבה זמן.

וגם כשהייתי בזנזיבר שמעתי על משהו רע שקרה כשלא הייתי.

וגם במזרח.

אולי הסיבה ששמתי לב לדפוס, היא שכל פעם אני שואלת - למה לא סיפרתם לי על זה מיד??

וכל פעם אותה תשובה - כי לא רצינו לבאס אותך / להרוס לך / שתדאגי.

ופתאום פילחה את ליבי ההבנה הקשה שזה סוג של תבנית. אני לא מאמינה בגורל או בעין הרע או ברוחות ושדים, אולי רק בשדיים. אבל זו תבנית שקשה להתווכח עם קיומה, וקיומה מטריד בטירוף.

אז נראה לי שפרקתי לבינתיים מספיק כדי להוציא את החשמל שזורם לי באצבעות כשאני לא כותבת יותר מידי זמן. 

אם יש רגע שאהוב עליי ביום, זה הרגע הקטן לפני השינה, כשאני והשותף מוזגים לעצמנו כוסות מים קרים על האי הקטן במטבח, עומדים ושותים ומחליפים מסקנות/חוויות אחרונות מהיום.

אני מרגישה מלאה באהבה עכשיו ואני אוהבת את זה. בדרך כלל זה ככה תמיד אבל לרוב זה נחבא מאחורי מעטה ציניות או קשיחות (למה בעצם?) שלפעמים אפילו אני מצליחה לשכוח כמה אני מסוגלת לאהוב.

אבל אני אוהבת בכל דרך, בכל צורה ובכל הזדמנות.

פשוט אוהבת.

את כולם :)