זה היה במקסיקו. כן כנראה הולכים להיות כמה סיפורים על מקסיקו אז מבקשת מראש:

מי שמקנא יתר על המידה מתבקש לא להתאבד.

מי ששונא אותי יתר על המידה מתבקש לגשת לקבלה.

מי שנמאס לו ממני ומהחפירות שלי מתבקש לדחוף לי אותן לתחת קחקחחח

 אז זה היה במקסיקו. בטולום. נסעתי עם שחר יקירי היקר ועם רפאל (שלאחר מכן הפך להיות יקירי היקר) למערות שנמצאות בבטן האדמה עם בריכות עמוקות בהן.

אף פעם לא היה לי פחד גבהים. להפך, תמיד אהבתי גובה ובאופן לא ברור גם אהבתי נפילות, רצוי כמה שיותר חופשיות. ועם זאת, אני זוכרת את עצמי בגיל 11, בל"ג בעומר כיתתי מחתרתי (כל המנודים), יושבת על חומה בגובה 2 מטר ומפחדת לקפוץ לרצפה. שעה ישבתי עליה והתלבטתי אם אשרוד את הנפילה הקשה והאם זה שווה את הסיכון, וכולם הסתכלו עליי וחיכו להחלטתי. היו כמה שקפצו והשוויצו, ואני ישבתי על החומה ובליבי פחד. אבל רק פחד מנצח פחד, ובסוף הפחד להיתפס כמעפנה פחדנית בעיניי חבריי היה גדול יותר מהפחד מהנפילה, ולכן קפצתי. קצת כאב לי אבל כידוע שרדתי את המהלך המהולל.

נקפוץ כמה עשרות שנים לטיול לדרום אמריקה עם ניצן. זו הנקודה הבאה שבה אני זוכרת את עצמי עומדת על משהו גבוה, מהססת לקפוץ.

אנחנו עם קבוצה, חלק טיפסו על סלע בגובה 4-5 מטר כדי לקפוץ ממנו לנחל, מישהו אחד קפץ לפניי ותורי הגיע. במשך 3 דקות שנראו כמו נצח עמדתי על קצה הסלע והיססתי. קפאתי, לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את הצעד הגדול הזה ולעזוב את הפאקינג סלע. הלב דפק במהרה, נשמתי בכבדות, פתאום נהיה לי קקי, ופשוט הרגשתי מצד אחד שאני לא רוצה ומצד שני שאין מצב שאני לא עושה את זה. אז אחרי עבודה עצמית קצרה בתוך הראש ("זה רק מפחיד") לקחתי את הצעד וקפצתי. וכן, לצערכם, גם את זה שרדתי.

וכעבור עוד שנה וחצי. טולום. עם שחר ורפאל החתיך.

היו שתי מקפצות - אחת של 5 מטר ואחת של 10 או 11. על הגבוהה בכלל לא העזתי לחשוב. משהו בתוכי הרגיש שאין סיכוי. אבל לנמוכה הלכתי, עמדתי על הקצה והיססתי רגע ארוך, בעוד האנשים שהשתכשכו מתחתיי בבריכה צעקו לי מילות עידוד וניסו לספור לי לאחור. הרגשתי כמו הפאקינג סילבסטר, אולי כשהם יגיעו לאפס ואקפוץ כולם יתנשקו בחדווה. אז ייבשתי אותם ולא קפצתי, אבל בסוף מה לעשות הלחץ החברתי עבד וקפצתי. לקחו לי איזה 2-3 דקות של עמידה מאכזבת על המקפצה, אבל עשיתי את זה. ואז עליתי ועשיתי את זה שוב, הפעם מהר יותר, רק ליתר ביטחון לוודא שאני לא שפנפנה מוגת לב באופן מוחלט.

ואז רפאל איתגר אותי לקפיצה מהגבוהה. ופאק, הבנאדם לחץ על נקודה, כל כך קשה לי לסרב לאתגרים. אני הו כה אוהבת שמאתגרים אותי, זה מדליק אותי ומחייה אותי ומבעיר לי אש בעיניים. תאתגרו אותי, אנשי העולם!

אז אחרי איתגור + שוחד של 4 שוטים החלטתי לנסות. טיפסתי למקפצה הגבוהה. השבעתי את רפאל שלא יגיד אפילו מילת עידוד אחת מלמטה. הוא נשבע. אבל הוא כנראה לא מאמין באלוהים.

כשעמדתי למעלה והבטתי למטה למים, אני לא יכולה להגיד שחטפתי סחרחורת או בחילה או שאר התופעות של פחד גבהים, כי סתם לעמוד בגובה זה קל. אבל ברגע שדמיינתי את הנפילה מטה ורגע הפגיעה במים, הפחד התעורר.

חצי שעה. חצי שעה היה הזמן שעמדתי על המקפצה וניסיתי להכריח את עצמי לקפוץ. חצי שעה של התנדנדות, של דיבור לעצמי, של דמיון כפוי, של "זה רק מפחיד", של עידודים מהאנשים למטה, של הדגמה של אחרים קופצים ושורדים, ואפילו של שחר אומר לי דברי הרגעה מאחוריי, ואז מוסיף "אבל רק שתדעי שאני בחיים לא הייתי קופץ את זה". יופי שחר.

בשלב כלשהו גם רפאל עלה למקפצה, רק כדי להיות שם איתי ולעודד איתי לקפוץ. גמלתי בליבי החלטה אמיצה לקפוץ, רק נשאר לי ליישם אותה. הוא הזריק לי מוטיבציה ועידוד כמיטב יכולתו, וזה באמת נשמע מאוד מעורר השראה ומדרבן, וגם גרם לי להבין באותו רגע שהוא קצת יותר מעוד סתם פנים יפות. אבל במשך חצי שעה ליבי הלם בפראות, רגליי רעדו, דמיוני עבד שעות נוספות ולא במחוזות הרצויים, ופשוט לא הצלחתי.

את הסוף אתם יודעים כי אני כלבה מספיילרת.

לא רציתי לוותר. לא הרגשתי שעברה חצי שעה, למרות שהרגשתי שאני עומדת שם נצח. בשלב כלשהו היינו חייבים ללכת ושחר כבר עמד לגרור אותי מהאוזן, ואני רק ביקשתי עוד דקה אחת. ועוד אחת. וכבר כמעט התחיל להחשיך בחוץ. עמדתי שם על המקפצה, הבטתי למים. הבנתי כמה הפחד בתוכי גדל בכל הזמן הזה שלא קפצתי, וכמה הוא הולך וגדל בכל שנייה נוספת שאני לא קופצת. צריך להרוג את הפחד על ההתחלה, כשהוא קטן, לפני שאני מספיקה לחשוב על זה יותר מידי - פשוט לקחת צעד ולקפוץ. אבל פאקינג לא הצלחתי.

אחרי החצי שעה הזו, כששחר כבר התחיל להעלות עשן, הסתכלתי פעם אחרונה למטה למים ואמרתי פאק איט. בסדר. ניצחת, פחד. אני מוותרת. ובעצם, למה להתעקש?

למה להתעקש?

מצד אחד, זו שאלת הויתור הכי אפסית וכנועה שאני יכולה לדמיין. למה להתעקש לעשות משהו שקשה? למה לא פשוט להרפות ולוותר?

ומצד שני, זו גם שאלה שחייבת להיות עליה תשובה. אם התעקשתי, היתה חייבת להיות לי סיבה להתעקש. אז למה אני לא מצליחה למצוא אחת?

הרי כבר לא חשוב לי להוכיח כלום. הרי זה לא באמת ישנה את חיי אם אקפוץ או לא. אז למה?

משלא הצלחתי למצוא תשובה שתניח את דעתי, החלטתי להרפות. אבל בתוך תוכי ידעתי דבר אחד.

כל המוטיבציה בעולם, כל מילות העידוד וכל ההרגעות הבטיחותיות לא עבדו. כלום לא עזר לי לנצח את הפחד.

רק דבר אחד (אצלי) יכול לעזור לי לנצח את הפחד - וזה פחד גדול יותר.

למשל, אם הייתי עומדת שם למעלה והייתי רואה חלילה וחס את שחר שם למטה טובע לו להנאתו, הייתי קופצת בלי לחשוב פעמיים. בלי להסס לשנייה. אני פשוט יודעת את זה, זה ברור לי כגלידה ביום שרב. 

אבל המסקנה המטרידה שאני לא מצליחה להימנע ממנה היא, שהמניע החזק ביותר שלי הוא פחד.

וכאן כבר אפשר להיכנס לדיון פסיכולוגי פילוסופי פילנטרופי פלינדרומי על כך שאני מונעת ממשהו שלילי (פחד) במקום ממשהו חיובי (מטרות/תשוקה), ועל כך שהייתי רוצה לשנות את זה ואני אף מנסה.

אבל זה אולי לפוסט אחר. 

אז זה היה היום שבו ויתרתי לפחד,

הבטתי לו בעיניים ארוכות והאכלתי אותו, נתתי לו לגדול, אמרתי לו אהלןןןןןן ברוך הבאאא אני יודעת שבאת לשמור עליי בשם התת מודע שלי, אני לא מעוניינת בך בשיט כי בגללך לא אקבל ארבעה שוטים בחינם, בסה"כ אתה שומר לא רצוי כמעט כמו ליידי בריאן בשביל אריה, אז לך מפה ותן לי לסכן את חיי בשקט.

זה סוף הסיפור,

עם רפאל אגב המשכתי לטייל עוד שבוע וחצי (עד שחזרתי לארץ), במהלכם גנבנו סירה, נעצרנו על ידי המשטרה (לא בגלל הסירה) - רצו לשים עלינו אזיקים ולהכניס אותנו למעצר של 36 שעות, שיחדנו את השוטרים, צולמתי באופן לא מתוכנן לסרט הדוקומנטרי שלו מלמדת ילדים מקסיקנים קטנים לצייר, ובסופו של דבר גם הצטולמנו לתת-סרט דוקומנטרי עלינו. 

היום הוא שלח לי תמונה מאיך יצאה ההסרטה שלנו מדברים למצלמה בלילה האחרון שלנו יחד, יושבים במיטה ומברברים על איך הכרנו ומה אנחנו מרגישים/חושבים אחד על השנייה.

התמונה הזו יפיפייה בעיניי כי פתאום ראיתי בה איך הוא הביט בי. דיברתי למצלמה ולא הסתכלתי עליו, ורק כשהוא שלח לי את התמונה ראיתי את המבט בעיניו, ואת ידו על רגלי. 

(והוא נראה כמו פאקינג ג'ון סנואו)