- לאבד את האהבה.

לארה פאביין המדהימה שרה על זה פעם. נכון שזה קאבר וזה באיטלקית וזה רחוק מהמיינסטרים, אבל בפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה אותו נשבר לי הלב. הרבה שירים נכתבו על לאבד את האהבה, הרבה מילים ניסו לתאר. אבל רק השיר הזה עשה לי משהו מיוחד.

היום הבנתי משהו שהכאיב לי נורא.

אני לא בטוחה לגמרי מתי התוודעתי לאמת האיומה שאהבה לוקחת לא פחות ממה שהיא נותנת. היא לוקחת כשאתה רוצה ונהנה לתת והיא לוקחת גם כשאתה נאבק ולא רוצה לתת. היא תמיד לוקחת משהו. ולמרות זו אהבה תמיד היתה חלק חשוב ובולט בחיי, לאו דווקא רומנטית אלא בכלל - אהבה לכל האנשים היקרים לי בחיי. ובתמימותי חשבתי שבאהבה הדדית אני "מאבטחת" מערכות יחסים חשובות בחיי.

אבל באופן כמעט אירוני, דווקא את אלו שחשבתי שהאהבה מקרבת, הרחיקה האהבה. אלו שנתתי לעצמי להיפתח בפניהם ולהיות ערומת אופי מולם, עם כל חסרונותיי ומכאוביי ומאווי, אלו שהכירו אותי באופן הטוב ביותר. אלו שפתחתי בפניהם את סתרי ליבי והסרתי את המסכות ורק דבר אחד ביקשתי בתמורה: היו לי חברי אמת. והם אכן היו, אבל לזמן כל כך קצר. בזמן הקצר הזה (שלעיתים הצליח להימשך שנים) היתה לי ידידות אמת. נטולת אינטרסים, טהורה, מחיה ומפעמת, ממלאת ומעצימה. אבל אז האהבה, האהבה הזו שכל כך האמנתי בה וחיבקתי אותה, קמה והתהפכה מעליי. הרחיקה ממני את אלו שהיו קרובים אליי מכל, וגרמה להם להיעלם בלי להסתכל לאחור. כי ככה זה כשאוהבים יותר מידי.

אז בפעם הראשונה שזה קרה כאב לי. אבל לא כעסתי. ניסיתי להבין. ניסיתי להפוך את רוע הגזירה, אבל אז הבנתי שזה עושה יותר נזק. אז הרפיתי, וזה היה קשה וכואב אבל אהבה מנצחת אנוכיות.

בפעם השנייה שזה קרה לי כן כעסתי. והרגשתי קצת נבגדת. כעסתי יותר על עצמי כיוון שלא למדתי לקח. חשבתי שאם ביקשתי בהתחלה - "רק אל תתאהב בי" - בקשה אינפנטילית וחסרת משמעות, אז זו תעודת ביטוח לידידות אפלטונית מופלאה. אני לא מסוגלת לתאר כמה זה כואב לבנות חברות קרובה במשך שנים ואז לא להיות מסוגלת לתת משהו אחר, מעבר, ולכן לאבד את הכל. לאבד את האדם הכי קרוב אליך בעולם. אני חושבת שבשלב הזה קצת נשברתי. חשבתי שאולי עדיף לא ליצור חברויות כאלה יותר. אולי זה לא באמת אמיתי. אולי זה מראש נידון לכישלון. אבל אם להיות כנה, פשוט לא הייתי מסוגלת לסבול עוד אובדן כזה.

אבל עבר קצת זמן וחרדת הנטישה שלי קצת שככה. היו לי בני זוג וזה תמיד עשה סוג של "תנאי התחלה" למעט כמה מקרים בודדים שחרגו קצת.

ירדתי מהמשמר והתחלתי להיות אופטימית שבאמת יש דבר כזה, ידידות אפלטונית. שאני שוב יכולה להיפתח ולהוריד מגננות בפני אנשים ולתת לאהבה הטהורה להיות ביננו סתם ככה, סתם שתי נפשות עם חיבור טוב וזהו. והגנתי על זה בכל כוחי. כן, אני יכולה למצוא ידיד אמת בעולם המופרע הזה, והפעם האהבה לא תהרוס את זה ביננו. הפעם היא תעשה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות, והיא תשאיר אותו שם איתי. לתמיד. כי הרי ככה הוא הבטיח פעם, אני תמיד אהיה כאן בשבילך.

אז למה הוא הלך?

שוב ננטשתי כמעט ללא הסבר, והנה עוד אחד שהיה פעם האדם הכי קרוב אליי בסביבה היומיומית הפך להיות עוד זר, עוד אחד שאני רואה מרחוק וקולטת מבט של "שיט, זו היא" בעיניו.

הם לא רוצים לראות אותי יותר. הם בורחים, או כועסים, או מאשימים. לפעמים הם חוזרים ומנסים, ולפעמים הם פשוט נעלמים. אבל המבט החם והרך שהיה פעם בעיניהם אף פעם לא חוזר. משהו שם נכבה ומת, ברגע שהבינו שאני לא מסוגלת להחזיר להם את מה שרצו. וניסיתי, בכל כוחי ניסיתי להבין מה אני עושה לא נכון. אולי אני לא צריכה להיפתח בפניהם כל כך? אולי אני כן צריכה לשמור על דיסטנס מסוים כדי לא לגעת יותר מידי מקרוב? אבל אם כך, מה החברות האמיתית פה? בשביל מה היא טובה? הרי את הדיסטנס אני יכולה לשמור לאנשים זרים.

והתחושה שהוסתר ממני משהו גרועה לא פחות. בין אם בשקר אקטיבי כששאלתי ובין אם בהתחמקות מאמירת האמת בזמן, זה גורם לי לתהות בדיעבד על כל טיבה של מערכת היחסים. מה היה אמת ומה היה שקר? מה היה טהור ומה היה עם אינטרסים? זה מחרפן.

אז הבנתי היום משהו נורא.

הבנתי שבמקום להכניס עוד אנשים לחיי בעזרת האהבה, אני מאבדת אנשים בשם האהבה.

את אלו שהכי קרובים אליי. זה כאילו אני לא צד בעניין ואין לי יכולת בחירה, אני רק סוג של משתמשת פסיבית שמחכה לראות האם יוגרל לה אפס או אחד. האם הפעם החברות הזו היא אמיתית? הוא אומר שכן, אבל גם הם פעם אמרו שכן, והם נשבעו שאין להם אינטרס רומנטי, ובסוף גיליתי שהם שיקרו. אז איך אני יכולה שוב להאמין?

אז היי. אני נעמה ויש לי חרדת נטישה של חברי אמת. כשאני מתחילה להתחבר למישהו, אני מפחדת שאם אתחיל להיפתח וליצור איתו משהו עמוק ואמיתי ואקשר אליו באמת, אאבד אותו בסופו של דבר.

אני מפחדת שהוא ישקר לי שהוא תמיד יהיה שם. שהוא יבטיח שהוא רואה בי רק ידידה. אני מפחדת שהוא יסתיר ממני את האמת.

אני מפחדת שתמיד אחשוד בו למרות שלא ארצה, ושתמיד אחפש סימנים מקדימים, גם אם המצב לא באמת כזה. אני מפחדת שלא אוכל לתת לעצמי להנות באמת ממלוא החברות והיופי שבא איתה, כי אהיה עסוקה בלתהות אם יש ביננו קו שאם חוצים אותו אי אפשר לחזור ואם כבר חציתי אותו. 

והם לא יודעים שאני מתאבלת עליהם. על כל אחד מהם. הם לא נותנים הזדמנות להיפרד, ואני גם לא מבקשת. אני לא יכולה לכעוס וגם לא להאשים, ואני בטח נשמעת כמו נקבה בכיינית של "אוי אני כזו מסכנה כולם מתאהבים בי", ובטח יש כמה קוראים חכמים שכבר ביצעו קישור פסיכולוגי של הפוסט לעובדת היותי רווקה בגיל כה מופלג, אבל האמת היא שאני פשוט עצובה.

כי זה לא משנה למה, וזה לא משנה איך. לאבד אדם אהוב וקרוב זה תמיד כואב. זה שורף, והגעגוע בוער, ויש תקווה קלושה שאולי המצב לא חייב להיות ככה ואולי הכל טעות והכל יכול לחזור לקדמותו. ואולי אם מספיק אקווה בליבי שהוא כן ירצה סתם ככה להיות ידיד שלי זה יקרה. וגם אם לא, אני עדיין אוהבת ותמיד אוהב. האהבה תמשיך לקחת ממני משהו כשאחשוב על אותם אנשים, והגעגוע ימשיך לבעור, גם אם ידעך בהדרגה. ועדיין יכאב להיתקל בהם סתם ככה, להביט בהם מרחוק ולחשוב שפעם, בחיים אחרים, היינו החברים הכי טובים. הוא ידע עליי הכל ואני עליו. ועכשיו הוא כבר לא הראשון להתקשר אליו או הראשון להתייעץ, וכבר לא השותפים הספונטנים לגחמות רגעיות. עכשיו יש ביננו חומת מגן שכבר אסור לשבור, למרות שהדבר שאני הכי רוצה בעולם זה לרמות ולטפס עליה ולעבור לצד השני ופשוט לחבק אותו. חיבוק אחד אחרון, זכר לאהבה טהורה, לרגעים שבהם הרגשתי בחיבוקו תמימות והגנה ושייכות. רגע אחד אחרון, לפני שהוא הופך לעוד עיניים זרות.