זה היכה בי באמצע שמירה בהגנ"ש. (לא ערבי, תובנה חדשה).

אחת הבנות אמרה "אוף, נשארו לי עוד ארבע שמירות". הבטתי בה בתימהון על זה שהיא בכלל יודעת. היא ציפתה לתגובה, אולי עייפה ומאוכזבת, ממני. אבל הגבתי בחזרה באדישות. "אוקיי", אמרתי. "אם את אומרת".

האמת היא שבכלל לא ידעתי כמה שמירות כל אחת אמורה לעשות. בטח ובטח לא ידעתי כמה נשאר. זה היה בערך באמצע השבוע, אבל מצאתי את עצמי אדישה לחלוטין לזמן העובר. לא ספרתי את השמירות, לא ספרתי את הימים. אפילו לא ספרתי את הדקות שנותרו לסוף השמירה. מוזר, פעם הייתי עושה את זה בשמירות בהגנ"שים הקודמים, ובשמירות בבה"ד 1. 

ואז ניסיתי להיזכר בכל הדברים שנהגתי לספור בחיי ופתאום אני כבר לא סופרת.

הפסקתי לספור בריכות. הייתי עושה את זה במשך שנים, אבל עכשיו אני הולכת לשחות בים או בבריכה ופשוט שוחה ושוחה עם מוזיקה עד שנגמר לי הזמן.

הפסקתי לספור אוכלים או קלוריות. אני אוכלת כשאני רעבה או לפעמים כשבא. אני פשוט מקשיבה לגוף. (טוב, גם לנשמה)

הפסקתי לספור כסף. כשאנשים צריכים להחזיר לי כסף, אני שוכחת. אני לא רושמת ולא זוכרת. כשאני מטיילת, אני לא עוקבת אחרי ההוצאות.

הפסקתי לספור טובות. אין לי רשימה אינסופית בראש של מי עשה לי מה ולמי אני צריכה להחזיר מה. אני משתדלת להיות טובה לכולם, גם למי שהיה פעם רע אליי. אני מנסה לנתק את הפעולות שלי מלהיות תוצאות של פעולות של אחרים.

הפסקתי לספור זמן מבוזבז. פעם הייתי סופרת שעות מתות בתחב"צ, שעות של המתנה בתור, שעות של, ובכן, שמירות בהגנ"שים.

הפסקתי לספור זמן לשחרור. יש תאריך וזהו. אני מחשבת כמה זמן נשאר לי רק כששואלים אותי אקטיבית, וגם זה בערך.

הפסקתי לספור שעות שינה. גיליתי (בטיולים בעיקר) שאין לזה משמעות כל כך גדולה כמו שנהגתי לייחס את זה. 

הפסקתי לספור עם כמה בחורים שכבתי. (לא כי אני שרמוטה וכי כבר קשה לעקוב, סתם מתוך חוסר אכפתיות)

לפעמים, בסוף שנה או לקראת יומולדת, אני אוהבת לחזור בראשי ולסכם כל מיני דברים שעשיתי בשנה החולפת (ולספור אותם). אבל ההבדל הוא שזה תמיד בדיעבד, אף פעם לא תוך כדי.

ופתאום הבנתי היום כמה זה משחרר. הראש שלי פתאום פנוי לחשוב על דברים אחרים, ויש לי פחות סיבות להתבאס. כן, אני מניחה שאם הייתי מתעמקת בכמה שמירות יש לי לעשות כל השבוע ובכמה שעות הכל מסתכם וכמה עוד נשאר לי הייתי די מתבאסת. במקום זה גיליתי שאני פשוט חיה לי מיום ליום, בקושי זוכרת באיזו שעה השמירה הבאה, והדבר היחיד שאני מתכננת (וגם בקושי) זה מה לבשל לארוחה הבאה.

אני יודעת, זה בטח נשמע כאילו המוח שלי משותק מעודף סמים שעישנתי איפשהו.

אבל לא. האמת היא שאני מרגישה שהמוח שלי צלול יותר מכפי שהיה אי פעם בחיי. אם פעם היו תקופות שהרגשתי שאני הופכת ונעשית טיפשה (בטכניון. נשבעת) ותקופות שהרגשתי שהזיכרון שלי הפך מזעזע (תחילת שירות צבאי), ותקופות שהרגשתי שיש לי נתק רגשי מטורף מהעולם (זוגיות מאושרת עם אלכס) וכו', עכשיו אני מרגישה בדיוק ההפך.

מעולם לא הייתי מודעת יותר, מחוברת יותר, קשובה יותר. מעולם לא הבנתי במהירות ובקלות דברים כמו שאני מבינה עכשיו. מעולם לא הגבתי בחדות, קלילות וחריפות כמו עכשיו. נשבעת שאני לא יודעת מה קרה לי, אבל משהו בתוכי כאילו זז וכל הזוטות של באסות החיים נדחקו מעט הצידה, ופינו מקום לאיזה מרכז מסה של מודעות פנימית ונוכחות.

(עכשיו בטח אתם עוד יותר חושבים שאני על סמים)

טוב, אולי זה מה שקורה כשמזדקנים כל כך ומגיעים לגיל 28. אולי זו הדרך של המוח שלי לעודד אותי - "לא נורא שעדיין לא מצאת זוגיות ושתהיי בצבא עד גיל 30, הנה קחי צ'יט לעשות unlock לעוד 0.000001% מהמוח שלך שיהיה לך במה להתעסק בינתיים".

תודה מוח :)

אזו אני ללא ספירות, איזה כיף לי

ואולי זה הזמן להודות במאמר מוסגר שכשבבוא היום אהיה אמא, בעזרת הזרע, כנראה אחזור לספור דברים כמו גדולה :)

אבל פור נאו, אני אפאתית וטוב לי 

ובשביל סיום, אני מאתגרת אתכם להפסיק לספור דברים שאתם רגילים לספור למשך חודש. ובלי לספור את החודש!

ספרו איך היה :)