אבל הפעם באמת זהו.

זהו, סוגרים את האתר. שנים שכבר הרגשתי שזה עומד לקרות, אפילו תהיתי איך זה עוד לא קרה לפני כמה שנים כשהפסיקו לגמרי לתחזק את האתר.

אבל עכשיו כשזה סופי, ובסוף החודש הולכים לסגור פה את הבאסטה, פתאום זה נהיה אמיתי. פתאום ישראבלוג יהיה עוד פיסת נוסטלגיה, היסטוריה ששייכת לזקנים, שיר נידף שמזמזמים אותו בלי לזכור אפילו מה היו המילים.

קשה לי עם פרידות. הקוראים המתמידים כבר יודעים את זה, תמיד היה לי קשה. כמו שקשה לי לזרוק דברים סנטימנטלים לפח כי הם נושאים בתוכם זכרונות שאני מפחדת שאשכח, כך גם קשה לי עם פרידות ועם ההשלמה של ללכת בלי להסתכל לאחור. אני תמיד מסתכלת לאחור וכמעט תמיד משאירה לעצמי אופציה להסתכל, איזה חלון קטן, חריץ. רק להביט לרגע ולהיזכר.

אבל כאן זו פרידה מסוג שונה. אולי כי זו לא פרידה רגילה אלא סוף. 

נכון, אני יכולה להתחיל בלוג אחר באתר אחר (וגם כנראה אעשה את זה), אבל אתם יודעים, זה לא יהיה אותו דבר. זה לא יהיה אותו בלוג שפתחתי בצחוק בגיל 15 וחצי ואז גיליתי בו את מקום המפלט הכי גדול שאי פעם היה לי. זה לא יהיה אותו מקום שנושא בתוכו את כל זכרונות התבגרותי. את כל השמחות, המכאובים, הפחדים, הנצחונות ואפילו השעמום. הוא פשוט יהיה מקום חדש, של נעמה שכבר התבגרה, וכבר קצת יותר יודעת מה היא רוצה מעצמה. כמובן עדיין עם פחדים והתמודדויות ונצחונות ושגעונות, הרפתקה חדשה אפשר לומר.

אבל בסופו של דבר, 12 וחצי שנים הייתי כאן. לפעמים יותר ולפעמים יותר מידי, זה המקום שבו, תכלס, למדתי לכתוב. כאן למדתי להתבטא, לבטא, לחשוף, לגעת בעצמי, להעיז, לשאול, לנסות לענות. כאן בחנתי את גבולותיהן של המילים ואת תחילתו של הדמיון. כאן יצקתי תמונות מנשמתי, אות אחר אות שמתחברות לתמונה שלמה, שמספרת כל פעם סיפור אחר.

ניסיתי לחשוב מה עברתי ב12 וחצי השנים האחרונות מאז שפתחתי את הבלוג.

ימים קשים בתיכון. גירושים של ההורים. אהבה ראשונה. פרידה ראשונה. עוד אהבה גדולה, עוד פרידה. התמודדות עם בגרויות, פסיכומטרי, עבודה תוך כדי. מוות של חברה אהובה. טירונות. לימודים. כשלונות אין ספור. ספקות עצמיים, תקוות, לוחמנות. פרידה כואבת. חיים פרועים וחסרי מעצורים. התבוננות פנימית. שאלות - למה, איך, בשביל מה. תהיות. עוד קצת מערכות יחסים, גיוס לצבא. חיים בזוגיות במשק משותף. שגרה שוחקת. דיכאון. תחושת נימול נפשית. השתקמות. עוד אהבה כוזבת, עוד פרידה. טיולים. מסע פנימי אל הליבה שלי. גילויים עצמיים. הקלה. הכלה. שמחה. שלווה.

כן, זה נגמר בשלווה. 

חוץ מהקונוטציה של מוות שאני משתדלת בכוח לא לחשוב עליה, אני חושבת שאני מסיימת פה בשלווה.

הבלוג הזה היה לי הרבה פעמים מראה לתוך נשמתי. למרות שלפעמים העדפתי לשמור על עמימות ולפעמים הייתי לגמרי TMI, בסופו של דבר כשאני קוראת חזרה את מילותיי של עצמי אני זוכרת בדיוק מה הרגשתי כשכתבתי אותן. מה גרם לי לכתוב אותן ועל מה חשבתי.

לפני ששמעתי על הסגירה של האתר רציתי לכתוב פה על כל מיני דברים, אחרים.

פתאום זה מרגיש לי כמעט הזוי להמשיך לכתוב סתם ככה כאילו כלום. קרו לי דברים נפלאים מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה, דברים שקצרה היריעה מלהכיל. אבל לכתוב על זה עכשיו כאילו מרגיש כמו לסיים את השורות במחברת ולהמשיך לכתוב מתחת לשורות עד לקצה הדף, כי אין עוד דף אחריו והצד השני שלו כבר כתוב כולו. אז אני גונבת עוד כמה מילים, רק לסיים שנייה את המשפט, בכתב צפוף וקטן...

אז בכתב צפוף וקטן, עקום וכמעט לא קריא, גיליתי לאחרונה את נפלאות המקריות. כמו אפקט הפרפר, שאיזה פרפר אי שם נפנף בכנפיו ופתאום נפל פסנתר מהקומה הרביעית על ראש של איזה זקנה. ובמקרה כך יצא שאני הזקנה שנפל עליה הפסנתר בגלל שמישהו נופף בכנפיו. והפסנתר הזה מנגן מוזיקה קלאסית נפלאה ונעימה שעוטפת בצמרמורת נעימה, מחממת ומרגיעה.

ובלי קשר אני אוהבת מוזיקה קלאסית, במיוחד כשאני עוצמת את עיניי ומדמיינת את התמונות של הצלילים, ואת הסיפור של הלחן. זה מוזר להסביר, כאילו לקחתי סיפור והוצאתי לו את התמונה המוחשית, את העלילה ההגיונית ואת הטקסט כולו, ונשארו רק התחושות של הדמויות. תחשבו שיכולתם להיות רק ענן של תחושות. אז בשבילי לשים מוזיקה קלאסית ולעצום עיניים זה להיכנס לענן הזה. לפחות עד שאני נרדמת.

אז איך מסיימים את הפוסט הזה? משהו בי מסרב ללחוץ על שמור וזהו.

קשה לי עם סופים, קשה לי להעמיד פנים שזה סתם עוד פוסט רגיל ולשמור וזהו.

יהיה עוד פוסט אחד לפחות, כמובן, אחרי שאבין לאן מועדות מכאן פניי והיכן יהיה השרת האומלל הבא לאחסן את כל הגיגיי.

אולי בינתיים, להיום, אני אמשיך להתכחש עוד טיפה לסגירה הקרבה, הרי אחרי הכל יש עוד שבועיים לקבור את הראש בחול בנוחות.

ואסיים את הפוסט בנימת המשך רגילה, כי רק כשדברים משתנים אנחנו נזכרים להתגעגע למובנות מאליה של השגרה,

אז לחיי הדברים שרגילים ויציבים וקבועים בחייכם, שאתם מסתכלים עליהם והם תמיד שם כמו בזנט, ואין צורך לדאוג בכלל שמתישהו הם יעלמו.

ביוש