לא מאמינה עדיין שאני אחרי :)

אתחיל מתשובה לשאלה שמדגדגת בהמון אנשים ששומעים שעשיתי את זה -

למה?

(או אם לדייק: דה פאק?!? למה?!??)

בדר"כ אני עונה בחיוך - בשביל האתגר,

אבל האמת היא - שלפני כחודש וחצי שסיפרתי למישהו על שחייה בים, הוא שאל - ומה היעד הבא?

ואז הבנתי שאין לי מטרה נראית לעין, אין משהו ספציפי לשאוף אליו. וחשבתי על זה כמה רגעים. מה הדבר שיאתגר אותי באמת? שלחשוב עליו מעביר בי רעד קל, ספקות עצמיים ופחד מביצוע כושל? (חוץ מתואר בטכניון)

אז חשבתי מה יהיה אם אעשה את זה פשוט ארוך.

מאוד ארוך.

10 ק"מ, לדוגמא.

וברגע שנכנס לי הרעיון לראש, לא יכולתי לוותר.

הרי זו היתה כל המטרה, לעזוב את קבוצת השחייה הבנאלית (סליחה) עם האימונים של שעה ורבע שדי חוזרים על עצמם, ולהתחיל לשחות לבד עד שאגלה מה קצה גבול היכולת שלי. ותהיתי אם אני באמת מסוגלת, בכושרי הנוכחי, ועם נסיוני הדל יחסית בשחייה בים.

אבל התחלתי להתאמן ובמקביל זירזתי את עצמי בהתאם ללו"ז הגעת המדוזות. תיכננתי במקור לשחות את זה לבד בים, אבל במשרד גרמו לי להכיר בעובדה שזה לא הכי בטיחותי, ואז חשבתי שבכל מקרה יהיה נחמד אם מישהו ילווה אותי לאורך השחייה עם קיאק או משהו, ויוכל גם לסחוב לי את המים במקום שאצטרך לסחוב אותם בעצמי.

אבל בטיחות, כן כן, בטיחות.

אז התחלתי לחפור לשותף שלי שילווה אותי, עד שהוא הסכים.

ולחפור לכם שתקליטו לי דברים להאזין להם בשחייה.

ולחפור בעיקר לעצמי שאני מסוגלת. שאני אצליח. שזה רק נשמע מפחיד.

אז אתמול התעוררתי מוקדם בבוקר (ערב לפני עשיתי העמסת פחמימות בצורת פסטה, לא אגיד שלא נהניתי) והתקלחתי בקרם הגנה, שרתי לעצמי שיר מעודד וקיוויתי לחזור בשלום.

השותף שלי ניסה לעשות לי שיחת עידוד ולהגיד לי שלא אהרוג את עצמי אם אני לא מצליחה, ועניתי לו שאם הוא מכיר אותי זה צריך להיות ברור לו שאני הולכת להרוג את עצמי.

אז לקחנו צידה של המון מים, חטיפי אנרגיה, יאכטה זוגית מתנפחת, זוג משוטים, זוג שוטים*, השילוש הקדוש של ביסלי-במבה-שוקולד, משרוקית, שני בלונים, קרם הגנה ואיך לא, גו פרו.

*סתם, אלו השותף וידידה שלו המקסימים והנפלאים, זה פשוט דגדג לי במקלדת...

לפני שאמשיך בסיפור, הכנתי כמו עתודאית טובה, תחקור של תכנון מול ביצוע. אז להלן המסלול המתוכנן (למעלה) מול המסלול שבוצע (למטה):

התכנון היה להיכנס בגורדון, לשחות צפונה כמעט עד הנמל, ואז להדרים עד יפו, ולחזור צפונה לגורדון.

בפועל, כבר אחרי שנכנסנו בפרישמן ושחינו אל מעבר לשובר הגלים, חותרי הסירה נתקלו בקשיים לחתור בקצב (ובכיוון) ראוי ונותרו בפער משמעותי מאחור. נאלצנו לעצור, לחשב מסלול מחדש ולעבור ל PLAN B.

כל המטרה בליווי של הסירה היה בטיחותי וכדי שיהיה לי איך לשתות ולאכול. אז החלטנו שהם ישארו באותה נקודה ליד שובר הגלים מול פרישמן, ואני אשחה ואחזור בקרבתם, ואצמד למסלול המתוכנן ככל הניתן.

וכמובן כדי שבכל זאת כשאני שוחה לבד בים לא תדרוס אותי סירה, קשרתי לעצמי בלון.

הסבר קצר למרימי הגבות: בדר"כ שחייני מים פתוחים שוחים עם מצוף מקצועי כזה שעולה איזה 300 שקל, והוא מסמן את מיקומם לסירות וכו'. בהיותי מהנדסת חסכנית (למה להגיד קמצנית), לא הבנתי למה זה צריך לעלות 300 שקל, לקחתי מהאפסנאות חוט בלאי וקשרתי אליו בלון מהשקם שכתוב עליו "עד מתי?!". זה עבד נהדר. החוט היה קשור לבגד ים מאחורה, והבלון הבליט אותי כראוי מעל המים.

ויצאתי לדרך.

התחלתי במסלול צפונה. הים היה נהדר. רגוע ושטוח, גלים ממש קטנים. שמתי בנגן שירים מדרבנים (יותר נכון, הפעלתי פלייליסט מדהים שהכין לי חבר טוב) והתחלתי לשחות like I own the world.

ואז כשעברתי את המרינה, נתקפתי חרדה.

מסתכלת ימינה ושמאלה ולא רואה אף אחד באופק, מסתכלת למטה ורואה שחור במקום קרקעית, ואז פתאום שתי סירות ענקיות מזנקות החוצה מהמרינה, בסך הכל 20 מטר ממני, קטנטנה ובלתי נראית לעומתן. עם הבלון הקטן והחמוד שלי.

נשמתי עמוק והמשכתי, חוצה את המרינה בתחושה כאילו אני חוצה מסלול המראה עם כיסוי עיניים ואוזניות עם מוזיקה באוזניים, וקיוויתי לא להידרס בהפתעה. 

שחיתי צפונה עד סוף שובר הגלים השני - זה היה הסימון שנעזרתי בו כדי להבין איפה אני ביחס לעולם.

אבל כשהגעתי לשובר הגלים השני גיליתי שהוא בכלל לא שובר גלים - זה איזו גדר על ערימת סלעים ארוכה, מן איזור נידח של הים, אפילו הדגים לא באים לשחות שם. הרגשתי אבודה אבל המשכתי, עד שהגיע הזמן להסתובב, והתחלתי לחזור דרומה. הדרך חזרה היתה טיפה יותר קלה - התברר שיש זרם דרומי, ונק' הקושי היחידה היתה בזמן חציית המרינה שוב, כשבאתי לנשום ופתאום ראיתי אונייה (טוב נו, ספינה (טוב, אולי סירה, אבל היא היתה ענקית)) איזה 20 מטר ממני. הייתי כזה פאקקקקק ומרוב השוק עצרתי והסתכלתי עליה מתקרבת כמו ארנב קפוא בכביש, ואז הבנתי שאני מטומטמת ובמקום לעצור צריכה לעוף משם כמה שיותר מהר, וברחתי.

הגעתי חזרה לנק' הפיצול עם הסירה, צמאה בטירוף, עם תחושת נימול קלה בפה ובאף בגלל המלח. הסתבר שעברה שעה ו-50 דקות, והם דאגו לי. הופתעתי, חשבתי שזה לקח פחות. הרגשתי שכוחי עדיין במותניי, שתיתי ואכלתי חטיף אנרגיה, קשרתי בלון חדש (הקודם התפוצץ איך שהגעתי, כאילו שאל את עצמו נוווו עד מתייייי ואז התאבד כשהושלמה המשימה) ויצאתי לדרך, הפעם דרומה.

החלטתי לשחות דרומה עד סוף שוברי הגלים (במקום עד יפו) ואז חזרה לסירה (בשביל אוכל ושתייה) ואז לעשות את זה שוב חוזר חלילה, רק שבפעם השנייה הם יוכלו כבר לצאת לחכות לי בחוף במקום לחכות בסירה. השותף המסכן קיבל כבר בחילה מטורפת בגלל מחלת ים, צחקתי עליו קשות לפני שהמשכתי לשחות. זה היה נבזי מצידי אבל זה היה כל כך משעשע שלא יכולתי להתאפק.

יצאתי שוב לדרך ושחיתי די בקלות דרומה עד סוף שוברי הגלים. כשהגעתי הייתי כזה - מה, זהו? איך יכול להיות? ורק כשהסתובבתי לחזור הבנתי, שרכבתי על זרם דרומי ולמעשה אני צריכה לעבוד קשה כמעט פי 2 כדי לחזור. התחלתי כבר להיות עייפה. הייתי בערך 3 שעות במים כבר, הידיים התחילו לכאוב, השמש קפחה מעל הראש. המלח התחיל לשרוף באף בטירוף. הספקות התחילו לעלות.

יש הרבה זמן לחשוב בזמן השחייה. הרבה מאוד זמן. רוב הזמן אלו מחשבות לא רצוניות, מן הבלחות של מחשבות או תהיות או דעות שמתגנבות לראש באופן כאוטי. זה יכול להיות מפתיע לפעמים אילו דברים קופצים לראש כשאתה לא מצפה להם. ההבנות הכי טובות שלי על החיים, אגב, הגיעו בזמן שחייה.

שחיתי צפונה חזרה לעבר הסירה והייתי צמאה כמו שלא הייתי צמאה בחיי. הדבר היחיד שרציתי היה לעצור ולשתות מים, אחח מים, מתוקים וקרירים, מרווים ומחיים. רציתי לשאוב מים מתוקים במעלה אפי השורף, רק שיפסיק לשרוף כבר.

אבל הזרם היה חזק דרומה. שחיתי והרגשתי שאני לא זזה. פול גז בניוטרל. הנוף התקדם באיטיות, יותר מידי באיטיות, והדבר היחיד שדירבן אותי להמשיך היה הצמא העז והרצון להגיע לסירה.

אחרי זמן שנראה כמו נצח הגעתי לסירה להתרעננות שנייה. שני שליש מהמסלול מאחוריי. עברו 3.5 שעות. אני לא עומדת בזמנים, חשבתי לעצמי בבהלה, ואז הזכרתי לעצמי שהזמנים לא באמת משנים, העיקר לסיים. אכלתי עוד חטיף אנרגיה ושתיתי, והידידה של השותף ריססה עליי קרם הגנה. הם צחקו עליי שנראיתי כמו מישהי בזמן קרב, תשושה אבל נחושה. "צריך לצלם אותה עכשיו, ברגעים הקשים שלה", אמר השותף לידידה. הוא לא מבין בכלל כמה הוא צדק. 

תמונה מהעצירה השנייה, יצאה כמו פרסומת למשקה הזה

לפני שיצאתי לישורת האחרונה אמרתי להם שהם יכולים כבר לחזור לחוף ולחכות לי שם, אפגוש אותם שם כשאסיים. הבלון שוב התפוצץ איך שהגעתי אליהם (כאילו יש לו מן אורך חיים של כמעט שעתיים כשהוא בשמש, סטטיסטיקה מעניינת), ולא היו עוד בלונים, אז יצאתי לשחות נטורל. רק אני והאוזניות.

הסוללה כבר נחלשה מאוד והווליום נחלש בהתאם, וכמעט לא הצלחתי לשמוע.

כשיצאתי שוב לדרך נחרדתי לגלות שהגלים התחזקו מאוד, והם מכים בחוזקה בשוברי הגלים ומתנפצים עליהם. התחלתי לשחות בתוכם למרות זאת, אבל אחרי כמה פעמים שהם היכו בי ובלעתי מים, קיבלתי החלטה פיקודית לעשות את המסלול בצד הפנימי של שוברי הגלים. זה אמנם לא אידיאלי בשביל שחייה בים כי יש שם חלקים רדודים שלא נוח לשחות בהם, אבל לפחות זה מאפשר שחייה בטוחה.

התדירויות שבהן הרגשתי צורך לעצור ולנוח הלכו והתגברו. ברגעים הקשים באמת פשוט עצרתי, מתחתי את הגב, צפתי כמה שניות על הגב, משחררת את השרירים, ואז שוב המשכתי. 

החלק הכי קשה היה ללא ספק לחזור צפונה בפעם האחרונה. הזרם עדיין היה חזק, ואני הייתי חלשה, ולחרדתי גיליתי תופעה חדשה שמעולם לא חוויתי - שפשפת בבית השחי. כל תנועה שרפה וכאבה, האף שרף והלשון איבדה תחושה. שחיתי לאט, התנועות שלי נראו כמו הליכה של מישהו שיש לו טחורים. כל גופי התחנן לסיים. זה היה כבר מעל 5 שעות במים של שחייה כמעט רצופה.

אבל מוחי היה במקום אחר. יש משהו בשחייה, שמנתק אותך מהעולם, מאלץ אותי להתמודד עם עצמך, לבד. הרגשתי בדידות, אבל זו היתה בדידות טובה. מן השלמה טובה כזו עם עצמי, שיש לי את עצמי אז הכל בסדר. כמה מוזר זה נשמע? בדר"כ אומרים את זה על אדם אחר. אבל באמת הרגשתי חזקה, וידעתי שיהיה בסדר.

והשקט הזה, הלבד הזה, עם המחזוריות של התנועה והנשימות, מצליחים לספק איזושהי בהירות פתאומית בראש. כאילו הכל עוצר ומשתתק לרגע, ואתה עומד וצופה על החיים שלך, ברוגע והשלמה אינסופיים, ומתבונן ללא שיפוטיות וללא אכזבה. אלו הרגעים שפתאום הכי קל לראות דברים שלא הבחנת בהם קודם. דקויות קטנות שנעלמו מאחורי דברים גדולים, ודברים גדולים שנעלמו מאחורי דקויות קטנות. כמו לצאת מתוך התמונה שאתה חי בה, ולראות רגע את הכל מחוץ למסגרת, רגע לפני שצוללים חזרה. אל הרעש.

ולמרות שגופי נחלש, רוחי התחזקה.

אחרי אינסוף זמן ואינסוף תנועות "על פארש" שבהן בקושי התקדמתי, הגעתי חזרה אל נקודת הסיום.

הסירה כבר לא היתה במים, והחוף התמלא בטירוף ע"י אנשים.

הגעתי למים מספיק רדודים כדי לעמוד, והתחלתי ללכת לכיוון החוף. מעט כשלתי בהליכה. אבל נשמתי והזדקפתי ובעיקר רווח לי שכבר אין לי מלח באף. והשתדלתי לא להזיז יותר מידי את הידיים, שלא ישרוף בבית שחי. ורציתי לשתות, אלוהים כמה שרציתי לשתות.

השותף שלי התקרב אליי במהירות עם בקבוק מים בידיו, כפרה עליו. וחיבוק. עשית את זה! אלופה! הוא קרא לעברי וחיבק אותי, ואז הושיט לי את המים, שהיו כבר חמים אבל בלעתי אותם כאילו היו הדבר הכי נחשק עליי אדמות בחיים האלה.

ואז גיליתי ששני חברים טובים אחרים שלי באו אל החוף כדי לפגוש אותי כשאני מסיימת. למרות שזה היה ערב חג ולמרות שהשעה היתה כבר מאוחרת, הם באו להיות איתי. אחד אפילו הביא אבטיח וגלידת בן&ג'ריז. הוא אמר לי את זה ואני הייתי כזה וואט?!?? וזה פשוט היה מעל ומעבר לכל חלומותיי הרטובים (טוב, זה לא חוכמה, חלמתי בעיקר על מי שתייה). והוא חיבק אותי למרות שהייתי רטובה מהים והוא היה יבש.

איזה כיף, פשוט איזה כיף.

ישבנו בצל ואכלנו ושתינו ואפילו עשו לי מסאז'!! זכיתי לשני מסאז'ים שונים משניים שרבו מי עושה יותר טוב, ואני הייתי כזה "אווו כןןן תמשיכו לריב, קחו את הזמן", והרגשתי איך השרירים שלי שהיו קשים בטירוף נרפים לאט לאט.

קצת לא האמנתי שעשיתי את זה.

לפעמים אני מרגישה שהתזכורות היחידות הן השרירים הכואבים, השפשפות בבתי השחי ובצוואר, מספר צריבות מדוזה (מסתבר שהן כבר כאן) וסימני השיזוף הסקסים של הכובע והמשקפת על הפרצוף.

אבל תכלס? אני נושאת את הסימנים האלו בגאווה. אני מכוערת טיכו, אבל אני מכוערת בגאווה.

עשיתי את זה, לא בקלות אמנם, אבל הצלחתי.

והתחושה פשוט פרייסלס.

וכל אלו שהאמינו בי, ששלחו לי הקלטות, שבנו לי פלייליסטים ושעודדו אותי לצלוח את האתגר, הפכו את זה לגמרי לאפשרי.

מדהים כמה כוח יש בתוכנו לעשות דברים שפעם נראו בלתי אפשריים.

מה עכשיו, תשאלו?

אז יש לי תשובה לזה. תשובה ממש טובה אפילו.

אני הולכת לישוןןןןןןןןן!! :)

(ואוהבת את כולכם. ותודה שקראתם עד לפה. נתראה בשמחות)