אז בעודי שוחה היום בבריכת גורדון הצלולה והקרירה, אפפו אותי שוב המחשבות.

בעיקר על השבוע החולף, על דברים שקרו לי. ועל דברים שלא קרו לי.

חשבתי על הפוסט הקודם - יום בחיי בכנות מוגזמת, והבנתי שתכלס עצרתי רגע לפני שהכנות המוגזמת נכנסה לתמונה.

אתם מבינים, הרי הכל מתחיל כשאני יוצאת מהמשרד.

(המשך קטן לפוסט הכנות המוגזמת כפאוזה מתודית לפוסט זה)

אני יוצאת מהמשרד, כמו סטודנטית חופשייה - ללא תיק, ללא כלום. רק אני והפלאפון בכיס אחד, ארנק בכיס שני, ובתוכו המפתח לדירה. הנדס פרי.

תמיד כשאני יוצאת מהבניין והולכת לעבר שער היציאה מהקריה אופפת אותי ריקנות. מן רצון כזה לחיבוק חם ואוהב, כזה שיחכה לי בבית, לא בהכרח בשעה 18:00 אלא לפחות מתישהו לפני השינה (מנסה לא לצאת גבר טיפוסי פה שחוזר אל אשתו עקרת הבית).

אני יוצאת מהקריה והולכת ברגל הביתה. כמעט בכל ערב יש לי תוכניות, גם אם לפעמים התוכנית היא שאין תוכנית והיום אני מתבטלת עד מוות.

אני מעבירה את הערב בדרך כלשהי שבה אבחר, בדר"כ עם חברים, מסתכלת על השותפה שלי שבדיוק יוצאת או חוזרת מדייט, לא יודעת למה אבל אני פשוט לא מקנאה בה. בכלל. משהו במה שהיא מספרת על הדייטים שלה נשמע לי כל כך מעושה ומאולץ. כמו שני אנשים שמנסים לגרום לזה לעבוד, רק כי אין סיבה תכלס למה לא. אבל אין את ההתלהבות, הריגוש, זה לא בוער בהם. הם פשוט כבר שם, והם כבר מנסים, והם מנסים אולי קצת יותר מידי, כי שניהם לא בטוחים שהם ימצאו משהו יותר טוב. אולי זו איזושהי סוג של פשרה שנועדה לנחות על מי שמבוגר מספיק ועדיין ללא אהבה, אבל בחיי, אם זו הפשרה לאהבה, צריך להגדיר מחדש מה זו אהבה.

כשאני מסיימת להיות שיפוטית בליבי כלפי השותפה שלי, אני עוברת להיות שיפטית כלפי עצמי. ומה אני עשיתי כדי למצוא אהבה? וואלה כלום. הימים עוברים להם, השבועות חולפים, החיים שלי מלאים עד אפס מקום ועם זאת מרגישים מעט ריקים.

זה תופס אותי בדרך כלל לפני שאני הולכת לישון. מתפשטת, מורידה איפור, מסתכלת על עצמי במראה. לפעמים אני רואה שם יפייפיה מהממת עם שיזוף בגד ים סקסי בטירוף, צעירה נצחית שכל יום מחדש טורפת את החיים. ולפעמים אני רואה שם דמות עייפה, עטופה בעור עייף, עם פנים שמאלצות את עצמן להישאר מתוחות וצעירות, אבל אם מסתכלים טוב בעיניים רואים את הזיקנה. 

אני הולכת לישון עוד לילה, וכמעט בכל לילה, כשנכבה האור והשקט עוטף, וכבר אין מוזיקה ואני כבר לא שרה בכל רגע נתון שלי לבד, עולות המחשבות המסוכנות ביותר. "מה אם", "אילו רק". ואיתן, באים החלומות.

אני חיה בעבר, הגעתי היום למסקנה בזמן ששחיתי.

אני אדם נוסטלגי, אני נקשרת לאנשים ולמקומות ולאירועים, ואני לא מרפה.

בכל רגע נתון בהווה שלי אני כמהה למשהו שמקומו שייך לעבר, משהו שלא יחזור עוד.

כשאני עם המשפחה, אני כמהה לימים שחיינו כולנו בבית אחד וראינו זה את זה יום יום.

כשאני עם הכלבים, אני כמהה לימים שהם היו צעירים יותר ולא נאלצתי לחשוב בחרדה על היום שבו ימותו.

כשאני בעבודה, אני כמהה לימים שבהם הייתי סטודנטית חופשית. וכשהייתי סטודנטית חופשית, הייתי כמהה לימי התיכון חסרי הדאגות. כביכול. כי תמיד היו לי דאגות.

וכשאני לבד, אני כמהה לזוגיות. מזמן ידעתי ש once אני אוהבת מישהו, אני אוהב אותו לעד. אולי בצורה שונה של אהבה בחלוף הזמן, אבל תמיד אוהב ותמיד אתגעגע. לחרדתי גיליתי שאי אפשר להפסיק לאהוב סתם כי החלטתי שזהו, וצריך להיפרד. אפשר להיפרד, אבל בשבילי, אי אפשר להפסיק לאהוב. וכך אני נושאת בליבי אהבה נצחית לכל מי שאי פעם אהבתי, יש שיגידו שהיא ממלאה, יש שיגידו שהיא מרוקנת, ויש שיגידו שהיא סתם מכבידה. בשבילי זה הכל ביחד, כל פעם חלק אחר, כנראה. לפעמים אני שמחה שזה ככה ולפעמים אני מייחלת שזה מעולם לא היה.

וזה חלק מהיותי חיה חלקית בעבר, אני מניחה. חלק מחוסר יכולתי להרפות. כמעט כל יום אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי שוב ושוב - הניחי לעבר. הביטי אל העתיד. ויש לי המון מבטים אל העתיד, המון חזונות קדימה, כל כך מדויקים ויפים שאני יכולה לצייר אותם או לכתוב עליהם ספר - אבל העבר שלי תמיד שם, הולך מאחוריי, צמוד, מוודא שלא אשכח לרגע, מוודא שלא התקדמתי יותר מידי קדימה בלעדיו.

אז על מה רציתי לספר בעצם?

רציתי לספר על אליפות המים הפתוחים של תל אביב שהשתתפתי בה בשבת האחרונה. נרשמתי למקצה 5 ק"מ, ההזנקה היתה אמורה להיות ב7 בבוקר מחוף גורדון. כמובן שבקושי התעוררתי, וכשהתעוררתי לא הבנתי למה אני עושה את זה, מה לא בסדר איתי? וקמתי והלכתי וכמעט איחרתי. הגעתי להזנקה כמעט על הדקה, בקושי הספקתי לקבל ערכה ולשים את הצ'יפ על הרגל.

למקצה 5 ק"מ זינקו בערך 50 או 70 איש. רובם גברים. לא ראיתי הרבה בנות בין המשתתפים. או שאולי סתם התפעלתי מכל גופות השחיינים סביבי ששכחתי להסתכל על קיומן של בנות. מצד שני השעה היתה 7 בבוקר ועדיין נחרתי על העצים, אז אולי זו הסיבה.

הזינוק היה מגניב. הזניקו אותנו והיו צלמים של ערוץ 5 במים. רצנו לתוך הים כצבא זומבים אחוז אמוק, כמו הפיראטים משודדי הקריביים 1, שרצים בכל הכוח מתחת לפני המים כי הם גופות ולא יכולים למות.

כשהתחלנו לשחות מצאתי איפשהו את מקומי. המסלול היה ברור - לשחות לעומק הים עד המצוף האדום, ואז צפונה עד המצוף הצהוב, לבצע הקפה ולשחות חזרה דרומה עד המצוף האדום הרחוק, ואז שוב חזרה לצהוב, ואז שוב לאדום ואז החוצה וביי. לא מסובך בכלל. 

לקח לי איזה שתי איטרציות להבין את הלוגיקה של המסלול, ולשנן את סדר המצופים. מזל שקניתי בשבוע הספר את "סוד הזיכרון המצוין".

בהתחלה כמובן כולנו שחינו אחד על השני. לאט לאט זה התרווח. בשלבי הריווח יכולתי לראות שחיינים סביבי בכל כיוון שרק אסתכל, והאמת? זה ראה כמו גן עדן ללומדי TI. כולם שם שוחים TI (אין ברירה אחרת במקצה כזה ארוך), ושוחים כל כך יפה. אני עצמי התעכבתי לבחון כמה שחיינים שעקפו אותי, בוהה בהם קלות מתחת למים, מתפעלת מאורך וגמישות התנועות. תענוג לעיניים.

הים היה די גלי, הרגשתי שאני כל הזמן נעה במעלה ומורד איזו אמלפיטודה של מטר, כמו גל סינוס מסכן שמנסה לשחות, ופתאום בא איזה גל קוסינוס ומפתיע אותו ובמקום שהסינוס ינשום אוויר הוא בולע מים.

והיו גם מדוזות! קטנות, בעיקר בקרקעית ובעומק הים, אבל הזונות הקטנות היו שם ועקצו אותי :( יצאתי מכוסה בכתמים אדומים כמו איזו אישה מוכה.

ובערך באמצע השחייה פתאום קלטתי שאני לבד. מרימה את הראש - לא רואה אף אחד מלפניי, אף אחד מאחוריי. אפילו לא מצדדי. אין, אני בטוח אחרונה. איזו גרועה אני, חשבתי לעצמי, טוב לפחות אהנה מהשחייה...

שחיתי בלי מוזיקה וזה הרגיש שונה. פתאום היה שקט. שומעת את המים, את הנשימות שלי, את שירת המוזות. ניסיתי לשחות מהר ככל האפשר ביחס למרחק שנותר לי, כי הרגשתי שאני פשוט מעכבת את כל המשתתפים. כל פעם שעברתי ליד מצוף וראיתי את קיאק הבטיחות שצף בקרבתו, עם בחור שיושב בתוכו ומסתכל עליי שוחה, הייתי בטוחה שהוא אומר לעצמו בלב "נוווווווו שיואוווווווווו כמה זמןןןןןןןןןןןן תסיימי כבר לשחותתתתת רוצים לקפל את המצופים וללכת הביתההההההההה" ואמרתי לעצמי פאק. הם בטח אשכרה מתים שאני אסיים כבר.

ובסוף סיימתי. כשיצאתי מהמים ורצתי כמו אורנג אוטן במים לכיוון החוף והצ'יפ שלי סיים את המדידה, השעון הראה 1:40. מחישוב זריז עולה שזה קצב של 20 דקות לקילומטר, שזה כמו קצב בריכה נינוח, שביחס לים זה מדהים!!! הייתי בשוק מעצמי כי ציפיתי לקרוב לשעתיים, אולי יותר, לפחות מהניסיון של משחה ה-10 ק"מ. ועוד יותר הייתי בשוק כשעמדתי על החוף והסתכלתי אחורה אל הים - וראיתי עוד מלאאאא אאנשים בפנים! וואו אני לא אחרונה! ופתאום הבנתי איפה היו כל הבנות. מאחוריי. ואפילו קיבלתי מדליית כסף :) לבנות גילאי 25-29.

וביום שני הוזמנתי ע"י ידיד אוליגרך לכנס מושחת של מייקרוסופט ליד הבית שלי. מלא אוכל, קינוחים, משחקים ו... סדנאות הלחמה. היה איזה קטע, שחילקו קיטים לצ'יפ של איזה האקר (סמי קמקר, זה שהפיל את מייספייס בגיל 19), ונתנו למשתתפים להלחים את החלקים לתוך הצ'יפ לפי איזה דף הוראות. הלחמות פשוטות של נגדים, קבלים וכמה ג'וקים. ועוד כמה רכיבים שאין לי מושג מה הם. הצ'יפ הזה אמור להיות מסוגל להעתיק רשתות וייפי ולהתחזות לכרטיס אשראי ספציפי לפי מספר שמזינים לו, ואז אפשר לגהץ אותו. נשמע חוקי סה"כ..

אז מבין כל המשתתפים בסדנא (איזה 70 בחורים, לא ראיתי בחורות), סיימתי להלחים ראשונה. אז גם זכיתי בחתימה של הסמי הזה (שכולם מעריצים אותו אבל לא היה לי מושג מי הוא) על הצ'יפ שבניתי, וגם במבטי השתאות ותדהמה של המשתתפים שלא הבינו מאיפה צצתי. ושל המתכנתים בעמדות - "מה סיימת להלחים ראשונה?? איך??" ואני חייכתי בלב והודיתי לאבא שהביאני עד הלום.

ו... רציתי לכתוב עוד ולספר עוד אבל מה לעשות שכבר כתבתי פה 1341 מילים (כן, קראתם כזו כמות של מילים בגללי) (זה לא כזה הרבה תכלס) (אבל זה הרגיש הרבה יחסית לפוסט אז אעצור כאן) ואחזור חזרה אל המציאות שקוראת לי ללכת להתארגן כי אני מאחרת.

ביוש!