ועם זאת די עצובה.

שמתי לב שעכשיו פחות או יותר אני מציינת שנה שלמה לרווקותי באופן כמעט רציף למעט נקודות סינגולריות בזמן.

תכלס, זאת היתה שנה מטורפת בשבילי.

ולקוראיי בעלי הדמיון המפותח, אני לא מתכוונת דווקא בקטע של סקס.

האמת? אני קצת מרגישה שנולדתי מחדש.

(חוץ מהקטע של שליה, חבל טבור, נוזלים מוזרים וצווחות צורמניות. אה, בעצם על נוזלים מוזרים וצווחות אפשר להתווכח)

(מפסיקה להיות מגעילה)

אז כן. אני מרגישה כאילו חייתי המון זמן בחשיכה ופתאום יצאתי אל האור. שזה דבר די קיצוני להגיד, בהתחשב בזה שרוב חיי היו מאושרים. למעשה, התקופה הכי מאושרת שזכורה לי בחיי היא למעשה השנתיים האחרונות בטכניון. חיים פרועים ומלאי העזה, שמחת חיים ואף התרסה. תחושה כזו שכלום לא יכול עליי, חוץ ממבחן בפוקנציות מרוכבות. או בקרה. אעעע בקרה.

ומאידך, כששחזרתי בראש כל מיני תקופות אחרות בחיי וחשבתי לאילו בא לי לחזור, גיליתי למרבה האימה לאילו אני ממש לא רוצה לחזור. ואז חשבתי על תקופה מסוימת בילדותי, ועברה במוחי המחשבה - אם היו מודיעים לי שאני מגיעה לגיהנום, ככה הייתי מדמיינת אותו; לחיות את התקופה הזו מחדש.

רגע אבל הפוסט הזה אמור להיות שמח!

תתרכזי!

אז בגלל שקצת קשה לי לפרט על התהליך, אני אנסה למצוא תועלת בלפרט על התוצרים:

1. אני בוכה. כשאני נפגעת, או כשכואב לי (רגשית, לא פיזית, מה אני ילדה?), או כשאני מתבאסת עמוקות ממשהו. סוף סוף אני לא מדחיקה. סוף סוף אני מרפה ונותנת לעצמי להתפרק. סוף סוף אני חווה את הכאב שגדל אצלי ונותנת לו לצאת החוצה. אני כמובן לא עושה את זה ליד אנשים, כי בכל זאת, פדיחות וזה. אבל כשזה עולה ובא לי אני כבר לא בוכה רק עד הגרון. אני כבר לא נושמת עמוק ופוקדת על עצמי להירגע. נה-אה. אני בוכה (לבד, בשקט, בצד, בחושך, בשירותים, יו ניים איט) ואני נותנת לזה לצאת. לבכות זה לא נעים, אבל התחושה שאחר כך כל כך שלווה. אחר כך אפשר לנשום. אני מוצאת את זה באמת קשה מעט לנשום כשאני מדחיקה בכי. במובן מסוים, הצלחתי לחזור לאיזה מצב "בתולי" יותר של רגש, שכואב אז בוכים. כמו בילדות. רק שבילדות לימדתי את עצמי לא לבכות, בכלל, אף פעם. ובאמת בכל חיי הבוגרים הפעמים שבכיתי (לא מסרט דיסני) ספורה על עשר אצבעות.

2. אני יודעת את ערכי. זתומרת, לא שקודם חשבתי שאני איזה 10 אגורות ועכשיו אני גובה 400 לשעת סקס-עם-מהנדס. תמיד ידעתי שאני שווה, אבל זה בדרך כלל היה "על הנייר". כשאמרו לי שאני שווה תמיד חשבתי בלב שסתם מגזימים. והיום אני יודעת שלא. כלומר, קול קטן בתוכי עדיין לוחש לי "יא שמנה סתומה מה את בכלל פותחת את הפה את לא שווה שום דבר" ואיכשהו הקול הזה נשמע כמו אמא שלי, אבל יש גם קול אחר, חזק יותר, שצועק לי "שלוםםםם מדבר אלוהיםםםםםםםםםםםםםם@?#?$<@>$#" ואז אני אומרת וואלה, יש משהו בדבריו. אז עכשיו כשמתנפחים עליי אני מוציאה סיכה קטנה ומפנצ'רת. כשפוגעים בי אני אומרת בכנות שנפגעתי. כששופטים אותי אני מבינה שלמעשה שופטים את עצמם דרכי. והכל איכשהו פתאום הרבה יותר קל. היחס אליי מהסביבה משתנה לטובה, והרבה הרבה יותר כיף לי.

3. אני אמיצה. זה דווקא משהו שאני יכולה לטעון שתמיד הייתי. תמיד היו לי ביצים ותמיד הייתי עזת מצח, מאתגרת את מי שסביבי. אבל לאתגר אנשים לעשות שטויות זה קל. לאתגר אותם עם טרולינג או מתיחות או dares או לעשות כאלה בעצמי זה לא באמת דורש אומץ. מה שקשה זה להיות אמיצה בחיים האישיים שלי. להגיד את מה שעל ליבי. להתמודד עם הפחדים שלי. לעשות פעולות שחוצות בקו ישיר בדיוק את הפחדים הכי גדולים שלי, ועדיין להביא את עצמי לעשות אותן. אני עדיין לא 100% אמיצה אבל בהחלט חל שיפור. אחד המשפטים שאני אומרת לעצמי בראש כדי לדרבן את עצמי עם מנת אומץ הוא "יש לך רק הזדמנות אחת. והיא עכשיו." (משפט שעובד מצוין אגב כנגד כל מיני תירוצי דחיינות כמו "אבל אפשר גם מחר"). עוד משפט שאני אוהבת להגיד לעצמי - "מה כבר הכי גרוע שיכול לקרות? הרי לא תמותי מזה ואף אחד שיקר לך לא ימות מזה", שזה הפחד הכי גדול שלי, וכל מה שקטן מהפחד הכי גדול שלי, בעצם קטן עליי. מזל שלמדתי חדו"א.

4. אני אוהבת. אני מלאה באהבה כמו שלא הייתי לדעתי מעולם. אני כל כך מלאה באהבה שלפעמים אני מרגישה שכל רצוני היחיד בחיים האלה הוא להקיף את עצמי באנשים האלו שאני כה אוהבת ולא ללכת מהם לעולם. אבל למזלי אני גם חובבת מרחב אישי וקצת זמן שקט, או יותר נכון למזלם. אבל זה העניין - אני לא אדישה לסביבה. אני מפתחת קשרים מאוד עמוקים. בשנה האחרונה השתדרגו הקשרים החברתיים שלי למאוד מאוד עמוקים עם לפחות 3 מחבריי, ברמה שאני יכולה לדבר איתם על ה-כל. וזה מדהים, זה כיף, זה ממלא. אני לא מפחדת לאהוב, אם כי אני עדיין מפחדת להיפגע, אבל כאמור אני שואפת לחצות את הפחד שלי בקו ישיר ולהגיד פאק יו פחד, אתה כמו ערפל שסתם מפריע לראות את הנוף המדהים שמסתתר מאחוריך, וגורם לי לחשוב שעדיף להישאר במקום במקום להתאמץ. כן, פאק יו.

5. אני יודעת מה אני רוצה. ולא רק בהיבט של זוגיות ואהבה. אני סוף סוף יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים, מה בוער בי. במה אני טובה. ואני יודעת בדיוק אילו חיים אני רוצה. אני רואה אותם בעיני רוחי כאילו היו זיכרון. אני יודעת איזה גבר אני רוצה, אני יודעת איך תיראה הזוגיות שאני רוצה. אני יודעת מה אני רוצה ללמוד, והכי חשוב, אני יודעת מה אני לא יודעת. וזה המון. אבל הגעתי למצב שיחסית הצלחתי להתנתק מהציפיות של הסביבה (אמא ואבא ששואלים נוווו מתי יהיה לי חבר, או כל המפקדים שלוחצים שאשאר בצבא לכל הפאקינג חיים, או אנשים שאומרים לי למה שתעשי את זה? את תיכשלי) והגעתי למצב שהמצפן היחידי שלי הוא אני. לפעמים זה לא קל, במיוחד בתחומים שבהם אני חסרת ביטחון, אבל החוכמה היא לדעת לסמוך על עצמי. ולדעת שאני גם צפויה להיכשל. ושזה בסדר להיכשל. ועדיין לדעת לקבל עצות ולדעת להתייעץ, אבל שההחלטה בסוף תהיה שלי ולא של הסביבה.

6. אני ראויה. זה המשך כמעט ישיר לסעיף 2, אבל מצאתי לנכון להדגיש את המילים האלו בכל זאת. אני ראויה לאהבה. אני ראויה לגדל ילדים. אני ראויה ליחס מכבד מהסביבה. אני ראויה להצטיינות. אני ראויה להערכה. אני ראויה לאהבה. אהבה. אהבה. אני ראויה לאהבה בדיוק כמו שאתה, וגם את, וכל מי שקורא פה, וכל מי שקיים - ראוי לאהבה. וככל שתקדימו להבין ולהפנים את זה, כן יטב לכם.

אז אלו הדברים העיקריים והגדולים. זו באמת היתה שנה מאוד מאושרת. אבל גם מאוד קשה. כל תהליך ההבנה וההתפכחות שעברתי היה קשה וכואב. חוויתי נקודות שבירה. חוויתי רגעי יאוש. חוויתי בדידות, געגועים. אפילו שנאה עצמית לעיתים, וחרטה, ואשם, וכל הדברים היפים והנחמדים שאנחנו אוהבים להכניס לעצמנו ללב. ולכן זו היתה שנה של קצת רכבת הרים רגשית, אבל אתם יודעים מה? i like it that way. זה עדיף על אטימות או אדישות רגשית או רחמנא ליצלן, הדחקה. כמו שהיטבתי לעשות כל חיי.

תכלס אני כותבת את זה יותר בשבילכם מאשר בשבילי. אני מקווה שמי שקורא פה (מישהו קורא פה בכלל? הרימו יד) מוצא לעצמו משהו לקחת. משהו להסתכל על עצמו ולנסות להבין. אפילו אם זה רק משפט קטן.

אז ממליצה לבכות. ולאהוב. ולהעניק. ולרצות. ולהעז. ולהעריך. ולעשות הרבה הרבה סקס.

ולאכול ולשתות.

כי מחר...