אומרים שלפעמים החגיגה נגמרת, אבל אני לא מאמינה בזה.

גם לא כשהכפית מגרדת את תחתית קופסת הגלידה, גם לא כשאני בצ'ק אין לטיסה חזרה לארץ. גם לא עכשיו.

12 וחצי שנים של כתיבה פה בטח ציירו כמה קווי מתאר של דמותי לקוראים המתמידים. נכון שהקווים האלו בעיקר עגולים וגבולותיהם משיקים לאינסוף, אבל בגדול אני חושבת שניתן להבין ש, ובכן, די קשה לי לעזוב.

אני חושבת שבאופן אירוני  דווקא הממשק המזעזע של האתר הזה גרם לו להיות די קרוב לליבי. ובכלל, "הזמן שהשקעת בשושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך", אמר השועל לנסיך הקטן, וכך גם אני, משקיעה ימבה זמן בלומר את אשר על ליבי למחשב וכמה מקשי מקלדת.

אבל אלו לא היכולות שלנו אלא ההחלטות שלנו שהופכות אותנו למי שאנחנו, אמר דמבלדור להארי, ומכאן בפשטות מעוותת אני מסיקה שלא באמת משנה מה אני כותבת וכמה זה גרוע (או חלילה טוב), מה שמשנה הוא עצם הכתיבה.

ובנימה קצת יותר אישית לסיום,

אני באמת מאמינה שהדברים הקטנים שאנחנו עוברים בחיינו מעצבים אותנו גם, לא פחות, להיות בסוף למי שאנחנו. החוויות הקטנות לא פחות מהגדולות, הנצחונות היומיומיים הקטנים והקסם הפשוט שיש בדברים שמקיפים אותנו כל הזמן. זה יכול להיות, בשבילי, גם הדברים הכי מובנים מאליהם - שמש מלטפת את הפנים ביום חורפי קריר. ליקוק ברגל מכלב שעובר לידי ואפילו לא מכיר אותי. סדרה של אורות ירוקים ברצף בכביש עמוס רמזורים. חיבוק ארוך וממלא אחרי יום קשה. אפילו כוס מים אחרי הליכה ארוכה. ההנאה וההערכה שמתחילה מהדברים הקטנים תטפטף בהכרח גם לאירועים הגדולים יותר שנחווים בתדירות נמוכה יותר. וגם העצב והאכזבה, התסכול והכעס, אם נחווים בהשלמה ולא בהדחקה, בפרופורציות המתאימות - סופם לעבור דרכנו ולדעוך במקום להצטבר.

ואני מאמינה שאנחנו צוחקים כמו שאנחנו חיים. שמתי לב שבתקופות בחיי שבהן צחקתי יותר, בשיגעון יותר, בקול רם יותר - חייתי חיים אמיצים ומאושרים יותר. וזה עבד גם ההפך. היו גם תקופות שהצחוק היה מדולדל, חלש, כמעט מאולץ. כאילו מישהו אחר צוחק מתוכי. וחיי נראו בהתאם.

אבל זה בסדר. אין מעטפת נכונה או לא נכונה לנפש האנושית. היא דינמית ומשתנה, ומתרחבת ומתכווצת ונושמת ובועטת עם כל יום שעובר, כאילו היתה אדם לכוד בתוך בועת אוויר ומנסה לצאת ממנה. מידי פעם הוא מתיישב בייאוש, מניח את ראשו על ידיו, צופה החוצה בהרהור וחושב מחדש על בחירותיו.

ואני גם מאמינה בטעויות. אחת מנקודות המפנה החשובות בחיי היתה כששיניתי את נקודת המבט שלי בנוגע לטעויות. לאפשר לעצמי לטעות ואפילו לאהוב את זה (בגלל השיעור שאולי נלמד על הדרך) גרם לי לחיות יותר באומץ ולקחת דברים יותר בפרופורציות. תטעו, תטעו, תטעו. כן, תשלחי לו הודעה למרות שזו אולי תהיה טעות. כן, תתפטר מהעבודה המתסכלת שלך למרות שזו אולי תהיה טעות. כן, תאכלו את הגלידה, כן, תיקחו את החופשה הספונטנית, כן, תגידו לאחרים איך אתם מרגישים אליהם. נכון, זו יכולה להיות טעות, אבל אם ככה - למה טעויות מעולם לא הרגישו טוב יותר? כלל האצבע היחיד שלי בנוגע לטעויות הוא שזה בסדר לעשות משהו תוך כדי סיכון שאטעה כל עוד אין סכנה לפגיעה באחרים.

והדבר האחרון שאני רוצה לסיים איתו את הבלוג הזה, בנימה קצת קלאסית,

הוא דווקא אחת התובנות שכתבתי עליהן לאחרונה. למעשה, בשלבים רבים ושונים של חיי הרגשתי את הדבר הזה, שלא ידעתי להסביר במילים מה הוא. זה קרה לי במצבים הכי לא קשורים לכאורה, ואפילו מפתיעים. אני חושבת שזה קרה לי בפעם הראשונה שהרגשתי אמפתיה. אבל לא אמפתיה שכלתנית קרה, אלא ממש בתוך הלב שלי, מן אמפתיה וחיבה לא מוסברת ולא מוצדקת לבן אנוש אחר שמעולם לא נתן לי סיבה לכך. וכל זה צף בי ברגע אחד תוך כדי התבוננות. קשה לי נורא להסביר אבל כאילו עבר לי מן טיימליין שלם בראש של הבנאדם שנמצא מולי - שגם הוא, כמוני, עבר רגעים קשים בחייו, נאבק, ניסה, חלם, העז, נכשל, נפל, קם. ובסוף גם הוא קם כל יום בבוקר ומנסה את הכי טוב שלו. ובסוף כולנו אותו דבר.

הבלחים כאלו לא מוסברים של אמפתיה קרו לי עם השנים מידי פעם יותר ופחות. רק לאחרונה הצלחתי לנסח את התחושה הזו לכדי סוג של מנטרה או מוטו שמלווה אותי מאז בתור קו מנחה: תמיד תגרמי לאחרים להרגיש אהובים ומוערכים. כי בסוף, כולנו אותו הדבר, וכולנו מנסים ונאבקים, וכולנו נפגענו וכאבנו, וכולנו סוחבים איתנו את משאות החיים הכבדים. וכולנו נפלנו וקמנו, וכולנו מעט יותר חזקים בכל פעם, וכולנו, בסוף, רוצים שמישהו יאהב ויעריך אותנו.

אז עד כאן מצונאמי,

תמו שידורינו לבלוג זה.

תודה לכל מי שהצליח להתעניין בחפירותיי הבלתי נלאות, ועוד יותר תודה למי שאפילו חזר לפה כדי לקרוא פה שוב.

לבלוג הזה תמיד ישאר מקום של כבוד בעיצוב התבגרותי בראייה הכוללת של חיי, למרות שאני עוד לא בת 80 כדי להעיד אבל חזרתי מהעתיד כדי לספר.

אוהבת אתכם, 

יאללה בואו לבלוג החדש דנדש בנגלדש שלי כאן