לא כתבתי כאן כבר יותר משנה.

הייתה לי שנה מהממת, שנה של גדילה והתבגרות. מדהים אותי לחשוב כמה החיים משתנים בפרק זמן קצר יחסית, כל יום מביא איתו משהו חדש וזה מבורך.

הפוסט האחרון שלי היה בתקופה של תחילת הקשר עם החבר דאז. אני חוזרת בראש לאותו הערב ונפעמת מהשינוי המטורף שעברתי.

עברה יותר משנה. שנה אחת שהספקתי לנהל מערכת יחסים, שנה שהפנמתי אחראיות מהי, שנה שהתחלתי להרוויח באמת את הכסף שלי בעצמי. 

הספקתי לשתות עד איבוד הכרה, הספקתי לנסוע לאילת פעמיים, הספקתי להזדיין, הספקתי להרוויח את העשירייה הראשונה שלי, הספקתי להתחיל ללמוד נהיגה, הספקתי לפתח אישיות של כלבה, הספקתי להיות נאהבת, הספקתי לצאת מהכונכייה של עצמי אל העולם הגדול, הספקתי להבין דברים על עצמי ועל העולם, הספקתי לפתח עצמאות.

כל יום שעבר הרגשתי שלא עשיתי מספיק, הרגשתי שאני יכולה לעשות הרבה יותר. וזה נכון, האמת. אבל עכשיו כשאני לוקחת רגע הפסקה מהחיים ומתבוננת, אני מבינה שהספקתי הרבה יותר משהספקתי אי פעם. ואני כל כך גאה בעצמי. 

מילדה דכאונית שמסתגרת בבית וצופה בערגה בחיים הוירטואלים הנפלאים של החברים בפייסבוק ולא עושה כלום חוץ מלהיות במחשב כל היום, הפכתי לבן אדם. בן אדם שיוצא מהבית ומתקדם בחיים, בן אדם נחמד (בדרך כלל) שמחייך אל אנשים, בן אדם אופטימי שמבין שהחיים הם לא מובנים מאליו בכלל.

לעזאזל, אני מדוושת באופניים, מתבוננת בשמיים הכחולים וחושבת לעצמי כמה שהחיים נפלאים וכמה שאני מודה על החיים שיש לי. אני לוכדת רגעים קטנים של אושר, כמו לשבת עם חברים שלי על בירה אחרי שלא ראיתי אותם הרבה זמן, או להיות בהופעה של להקה אהובה עליי ולקפוץ ולשיר ביחד עם כל הקהל, וטווה אותם בלב אל תוך אריג של אושר טהור.

התכוונתי לכתוב על נושא אחר לגמריי, אבל אז זה נשפך ממני. אני מרגישה כמו גוש אופטימיות חסר תקנה.... ואני אוהבת את זה.