שלום לכולם,
מכיוון שכל פעם שהעלתי פרק ארוך ומאולתר, כמובן קרתה תקלה כלשהי וישרבלוג מחק את הקטע,
החלטתי להוסיף לבלוג סיפור חדש, לא מאולתר.
הוא היה הסיפור הראשון שכתבתי, השנה לפי מיטב זכרוני.
אז, לכבודו התחדשנו בעיצוב חדש ומקווה שיהייה טוב (:
הסיפור הזה מיוחד. הוא מסופר מזוויות ראייה שונות. בחלקן אני הכותבת מדברת, ובחלק הדמות הראשית.
אני אוהבת את הסיפור הזה מאוד, והוא ארוך. עדיין לא כתבתי את הסוף, אבל כבר חשבתי על רעיונות.
אם תאהבו, מוזמנים לבקש להיות בקבועים ולהיצטרף למנויים. תקבלו רק הטבות מכך.
טוב אז בלי יותר מידי דיבורים מיותרים, הנה הפרק הראשון.
צ'יפרתי אתכם בפרק ראשון יחסית ארוך, יותר מאשמח לתגובות 3>
-פרק 1-
חוסר תודעה.
אני מתחילה לאבד תחושה ברגליים.
אני רועדת, לא יכולה לזוז.
מה קורה פה, מהיכן נשמעות הצרחות הללו?
איפה אני?
מי אני?
אני שוכבת באמבלונס.מבחוץ נשמעות צרחות חזקות של פחד, אימה ואובדן.
מעניין מה קרה. למה הם צורחים כך.
אני עייפה, מקווה שהכל יסתדר עד למחרת היום.
מה שלא היה, אני מקווה שיהייה בסדר.
אני כבר לא זוכרת כלום.
אני הולכת לישון כעת, אולי רק תנומה קצרה.
זה מצחיק. אני פוחדת לעצום את העיניים.
זוהי הפעם הראשונה בה אני באמת חושבת על המוות.
על איך אני הולכת למות, ועל הגורל.
המחשבות על המוות הן מפחידות. כי אף פעם אי אפשר לדעת באיזו דרך תמות או מה יחכה לך
ויהווה את גורלך כאשר תמות. זאת אומרת, כאשר אני אמות.
או שאני כבר מתה?
"לורי? לוריש'קה מתוקה?"
לפתע נשמע קול מוכר לאוזניי.
זו הייתה אמא.
"אמא? מה את עושה כאן? מה אני עושה כאן? מה קרה?"
לוריאל שאלה בקול חלש.
"לאט לאט עם השאלות חמודה, אבל אנחנו מדברות על עיניין רציני מאוד עכשיו.
את זוכרת משהו ממה שקרה?זה מאוד חשוב!
אם את רק תזכרי בפיסת מידע קטנטונת על הנערים האלה אני מבטיחה לך! הכל יסתדר, באמת!"
"אמא, אני אנוח קצת ואנסה להיזכר בסדר?, אני חושבת שאני זקוקה למעט מנוחה עכשיו, בינתיים אינני זוכרת שום דבר עליהם."
שיקרתי.
לא יכולתי לספר. לא יכולתי להאמין לעצמי, אז שאחרים יאמינו לי?
או ששיקרתי מהסיבה הזאת, שהדחקתי את מה שקרה. אולי מפני שזה קרה מהאדם הכי לא צפויי.
אדם קרוב. קרוב מאוד.
"בסדר לוריאלי, בסדר. אבל תנסי להיזכר בכל כוחך אני עומדת על כך.
אוקיי אמא, אוקיי. לוריאל ענתה לאמא בקול מעט מעוצבן.
שוב שיקרתי.אני יודעת טוב מאוד מי עשה לי את זה. אבל אני לא יכולה לספר.
הוא מסוגל לעשות הכל.
וזה כלכך כואב. הוא היה כ"כ קרוב אליי, כלכך קרוב.
איי! מחשבותייה של לוריאל נקטעו ברגע שחשה את הכאב בכתפה הימנית, כאב ישן אך כואב בדיוק כמו פעם.
הכתף שלי מחוברת לכל מיני כבלים לבנים ואפורים. ללא שום חיים או צבעוניות.
אני אפילו לא יכולה לגעת בה. לוריאל חשה בייאוש רב.
אני חושבת שאני אנמנם לי מעט בינתיים אין כאן יותר מידי מה לעשות. נו בית חולים, זה לא שהיו לי יותר מידי ציפיות מהמקום הזה.
"לו? לוריאל? את ערה?" זה היה עוד קול מוכר.
אך מסיבה כלשהי, אני לא חושבת שאני כלכך רוצה לשמוע את הקול הזה.
-המשך יבוא-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
סאן|סיפורים בהמשכים (:
