בלוג סיפורים בהמשכים.

לו? לוריאל?

זה היה ליעד.

היו איתו עוד כמה ילדים. לפי מה שראיתי די מטושטש היו איתו גם ליהי, דניאל, ונועה.

נועה שילבה את ידה בשל ליעד בחוזקה,ליהי חברתי הטובה ביותר עמדה מאחור וחיכתה לדבר.

 כמובן שגם דניאל היה שם.

דניאל. מעניין איך שכנעו אותו להגיע לכאן. דניאל הוא האקס שלי. היה לנו אחד אחד מסיפורי האהבה היותר מוצלחים.

אבל, אז נכנסו ליעד ואופיר לתמונה.

כל זה היה לפני שליעד ונועה הפכו לחברים.

בתקופה שאני ודניאל היינו יחד, אופיר וליעד היו חברים ממש טובים, אבל לא זוג.

כמו אחים אבל לא אחים. הם היו כל היום דבוקים אחד לשני. אבל שמרו על פרופיל נמוך.

לפחות כך הם חשבו.

אך אופיר אהבה את ליעד בסתר, אני בטוחה.

אני שני אלה, שאני כ"כ מתאבת נכנסו לחיי ולא רצו לצאת.

ועכשיו, ליעד הזה. בא לבקר אותי. אחרי מה שהוא עשה?

רוב הסיכויים שאם הוא לא היה קיים, אני לא הייתי בבית החולים הזה עכשיו.

אני לא טיפוס של כתיבת יומנים. ממש לא. אבל אין  לי כלכך מה לעשות כאן, אז..

אני אספר לך את כל הסיפור מהתחלה, יומן יקר.

עוד מעט, אחרי שהם ילכו.

"ליעד, מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בקול הכי מגעיל שיכולתי לחשוב עליו.

אננ, אני באמת מצטער גמגם, סליחה לוריאל באמת. בבקה סלחי לי.

נועה הידקה את אחיזתה בידו ולחשה כמה מיליות עידוד לאוזנו.

ואני? אני עמדתי להקיא. הילדה הזאת, היא יוצאת פשוט עם כל אחד. אפילו עם ליעד.

"נו אז מה את אומרת? את סולחת לי"? ליעד שאל. לפי מבט עיניו היה נראה שהוא כ"כ בטוח שאני לא  אענה לו בשלילה.

אז זהו, שהוא קצת טועה.

"רציני"? שאלתי אותי, במבט ערמומי מעט.

ליעד השיב לי שבטח.

אמנם הילד הזה התרפס בפניי רבות קודם, אך זה לא שווה את כל הכאב והסבל שעברתי בגללו.

שיסבול, כמו שאני סבלתי.

"אז תהייה  בטוח, שלא."  השבתי לליעד, שניראה המום מאי פעם.

נועה התפרצה.

"יאללה לוריאל, מי את בכלל? הילד המקובל ביותר בשכבה, מתנצל בפנייך כאילו שאת איזו מלכה ואת עוד מתחכמת?!

מי צריך את הטובות שלך גם כן"!

קדימה ליעדי הולכים! צווחה ומשכה את ליעד לכיוון היציאה.

לאחר כמה דקות של פליאה מצד כולם בחדר למשמע כל הנאמר כעט בחדר כולם התפקסו.

ליהי יצאה מהחדר מבלי לומר להיכן,

דניאל ואני נשארנו לבבד בחדר.

אפילו לא "היי" אחד.

"תגיד, למה באת לכאן בכלל?" שאלתי אותו.

לפני שהספיק לענות, שמענו מהחלון צעקות רמות שהזכירו את קולה של ליהי.

-נקודת המבט של ליהי-

אחרי שהתנערתי ממה שהיה כעט בחדר, רצתי אחרי נועה וליעד.

הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. נשמתי עמוק ויצאתי.

"נועה! תקשיבי לי טוב, את צריכה להרגיע ומהר, כי רק בגלל "ליעדי שלך" לוריאל עכשיו נמצאת כאן!

זכותה לומר לו מה שתירצה ואף יותר גרועה, ולך אין שום זכות להתערב."

נועה גימגמה מעט. זוהי הפעם הראשונה שלא היה לה מה להגיד. מעניין.

-נקודת המבט של לוריאל-

לאחר הצעקות, הייתה שתיקה דומייה.

לפי מה שהבנתי, לשם שינויי נועה היא זו ששתקה.

האמת היא, שהפעם לא הייתי מופתעת. הרי ליהי היא זו שדיברה עימה.

ליהי, החברה הטובה שלה ביותר. לשעבר.

אני חושבת שהיא בכתה.