לא משנה מה..אני עדיין יקום מחר, אתלבש.. אתארגן
אסע לבצפר האידיוטי הזה.
יסדר את השיער אלף פעם כדי לדעת שהכל בסדר
להיות מובכת מזה שאנשים מסתכלים עליך מוזר לפעמים
ולהיזכר שיש לך סייד. בוהו תפחדו ממני. מפגרים
להגיע לבצפר באיחור, להתלהב מזה שהמזכירה זוכרת את השם שלי כי אני מאחרת כל הזמן..
לעלות לכיתה , אלפי מדרגות
להיכנס ולהיזכר כמה שאני רק רוצה לישון עכשיו
להעביר שעתיים ראשונות בבאסה.. להלך בהפסקה עם ילדות כאלה וכאלה כשאני רק מתה ללכת לדבר איתה.. לעולם זה לא יקרה
לצחוק בלב כשאני רואה ששי באה להגיד לי כמה היא אוהבת אותי - לצחוק כי אני יודעת כמה זה לא נכון וכמה באלי להקיא כשהיא ממציאה
להמשיך , לריב ריב מטופש וקטן עם ליאת , לחזור לדבר כאילו כלום לא קרה תוך כמה דקות.
כל היום ללכת למראה שבשירותים בקומה הראשונה, להסתכל איך אני נראית ולראות את ליאת מוציאה את הציצים הענקיים שלה מחוץ לחולצה
ללכת לשיעורים האחרונים, לכתוב שיר עצוב במחברת ואז עובר שיעור, ואני שומעת שיר אחד שמח
ואז אני נזכרת כמה שהחיים טוביםכמה שאני צריכה להעריך וכו וכו וכו ..
לחזור הביתה לשבת במחשב ושאר הדברים
לשמוח לי לתומי
ובערב להיזכר באמת. הו זה כיף חיים
להיזכר שכל מה שאני רוצה לא יקרה עד שאני יעיז. ואין מה לעשות
אני צריכה לעשות מה שאני רוצה.
אבל..
אני כזאת ילדה פחדנית.
אני מפחדת על כל מילה שאני מוציאה מהפה שלי. אני חושבת פעמיים על כל משפט, על כל בדיחה.
אני כבר לא אני.
אני מתגעגעת לפעם שעוד היה לי אומץ.צריכה שמישהו יחלץ אותי מהטמטום הזה .
i dont belong here
בבלוג זה
בכל הבלוגים
