אני עדיין יקום מחר, אתלבש.. אתארגן

אסע לבצפר האידיוטי הזה.

יסדר את השיער אלף פעם כדי לדעת שהכל בסדר

להיות מובכת מזה שאנשים מסתכלים עליך מוזר לפעמים

ולהיזכר שיש לך סייד. בוהו תפחדו ממני. מפגרים

להגיע לבצפר באיחור, להתלהב מזה שהמזכירה זוכרת את השם שלי כי אני מאחרת כל הזמן..

לעלות לכיתה , אלפי מדרגות

להיכנס ולהיזכר כמה שאני רק רוצה לישון עכשיו 

להעביר שעתיים ראשונות בבאסה.. להלך בהפסקה עם ילדות כאלה וכאלה כשאני רק מתה ללכת לדבר איתה.. לעולם זה לא יקרה

לצחוק בלב כשאני רואה ששי באה להגיד לי כמה היא אוהבת אותי - לצחוק כי אני יודעת כמה זה לא נכון וכמה באלי להקיא כשהיא ממציאה

להמשיך , לריב ריב מטופש וקטן עם ליאת , לחזור לדבר כאילו כלום לא קרה תוך כמה דקות.

כל היום ללכת למראה שבשירותים בקומה הראשונה, להסתכל איך אני נראית ולראות את ליאת מוציאה את הציצים הענקיים שלה מחוץ לחולצה

ללכת לשיעורים האחרונים, לכתוב שיר עצוב במחברת ואז עובר שיעור, ואני שומעת שיר אחד שמח

ואז אני נזכרת כמה שהחיים טוביםכמה שאני צריכה להעריך וכו וכו וכו ..

לחזור הביתה לשבת במחשב ושאר הדברים 

לשמוח לי לתומי

ובערב להיזכר באמת. הו זה כיף חיים

להיזכר שכל מה שאני רוצה לא יקרה עד שאני יעיז. ואין מה לעשות

אני צריכה לעשות מה שאני רוצה.

אבל..

טוב אני מרגישה יותר טוב. הרבה הרבה הרבה יותר טוב.

משום מה.

חחחח אין ממש סיבה עיקרית אבל הפסקתי להרגיש רע.

אז כן אומנם לקח לי כמה שעות להבין. או יותר נכון כמה דקות.

אז הסתכלתי בבלוג שלה ונזכרתי שזאת התחושה שהתחלתי איתה.

שזאת הסיבה שאני לא בבצפר יומיים ושאין לי כוח להרים את הראש שלי.

אין לי כוח. אני לא רוצה יותר. אני לא מתאמצת לחיות. כי אין לי סיבה אמיתית.

אין לי כרגע שום סיבה נורמלית שום תחושה טובה.

כל מי שאוהב אותך שם אותך בצד.

טוב לא כולם

אבל נמאס לי באמת שכן אני לא רוצה שתוכיחו לי שאתם רוצים אותי פה כי אתם לא.

רבתי איתך ורבתי איתך וזה נמאס

ואני לא זורקת חיים לפח בגלל משהו אחד

באמת . פשוט אנשים צריכים ללמוד לסתום תפה. חד וחלק.

אף אחד לא יודע יותר טוב ממני על עצמי. אז מה זה השטויות האלה של "את בכלל לא יודעת מה זה לרצות לא לחיות" "אני לא מאמינה שאת באמת מרגישה ככה בגלל השטויות האלה" 

בקיצור אף אחד לא יכול לשפוט אותי על המחשבות שלי אף אחד לא בא מנקודת המבט שלי ואף אחד לא חווה את הרגעים שאני כן . ולא החיים לא תמיד פשוטים וזה לא שמח או עצוב וזה לא הופך להיות שמח כי משהו טוב אחד קורה. אני לא יכולה לתת לחיים שלי להישלט על ידי אנשים אחרים ובגלל זה ברגע זה אני עושה מה שבאלי . מ ה ש ב א ל י

כל כך הרבה כעס ותסכול ובכי ועצב 

אנשים באמת חושבים שזה מסתכם בחרא הזה בפוסט העלוב הזה? 

זה כל כך הרבה יותר עמוק.

ואנשים לא יכולים לנתח אותי לא על זה ולא על המעשים שלי. לא בלי לדעת מה עומד מאחוריהם.

so shut up

אין לי מילים כבר לכמה שכולם הפתיעו אותי.

אני שונאת אכזבות.