אני צועדת על ענן רך ונוגה ולבן, שמרחף באמצע שמיים תכולים שנמצאים מעבר ליקום, בטפיפות קטנטנות, זעירות כל כך עד שהן נבלעות בתוך הרעש של איוושת כנפי הגחליליות הנוצצות והקסומות הרוחשות במקום. אני לא לבושה בבגדים מהסוג החביב עליי, ואין עליי שום תכשיטים ואביזרים. אני לבושה בשמלה לבנה וצנועה, מסוג הבד הפשוט ביותר, ואף על פי זאת הוא רך ומשובח כמשי. השמלה שלי נשרכת על הענן, אבל זה לא משנה, כי היא ממילא לא מתלכלכת. השיער שלי פזור, בריא ויפה ומבריק, נח על כתפיי ומבהיק באור קרני השמש הביישניות שמפיחות מדי פעם מעט מאור היכן שאני נמצאת.
לא קר לי בכלל. גם לא חם לי. נעים לי, כאילו מישהו כיוון את מזג האוויר שיתאים בדיוק בשבילי. הנוף כאן מדהים. ציורי להחריד. ככל שאני הולכת יותר ויותר, בטפיפות קטנות היישר אל תוך הענן שבו רגליי שוקעות בעדינות, גן עדן ציורי ויפהפייה עד כאב מתגלה לפניי. אני מסיטה בהססנות קלה ענפי תמרים שניצבו לפניי, ירוקים, יפים, ורעננים, ממש בשיא פריחתם. קבוצה קטנה של פרפרים ססגוניים מעופפת במהירות מהענפים שהוסטו, מותירה מאחוריהם רק מין הבזק מוזר וצבעוני של צבעים עזים ופסיכודליים וקצת קסם באוויר. אני עוקבת אחריהם במבט צלול, מרותקת מקסמם למשך כמה שניות.
אך קול פכפוך המים גורם לי לקרוע את מבטי מן המקום בו עופפו הפרפרים לפני רגע ולהמשיך להתקדם. אני גוררת את רגליי היחפות על דשא בוסרי, לח במעט, שמדגדג ומלטף את כפות רגליי, שנטולות פצעים וחלקות כמו שתמיד רציתי. ככל שאני מתקדמת אני גם מתחילה לשמוע קולות שירה חלושים, קולות זמיר טהורים וצחורים שמלטפים את הלב ומושיבים אותו על כיסא מלכות, מטפחים ומטהרים. ציוץ ציפורים בהיר נשמע מצמרות העצים שנוגעים בשמיים הצלולים כבדולח.
בתחילה היסוס עוד אוחד בי, אך ככל שהדרך אל הלא נודע התארכה כך התחזקה ההחלטה בליבי. לצעוד, לצעוד, לא לעצור, אל עבר המטרה, אל עבר היעד... הרי הכל יפה כל כך, איך אפשר שלא? רציתי עוד ועוד מן היופי הזה. זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפתי אל יופי כזה מרתק ומהפנט, והתכוונתי לתת את כל כולי בכדי להיות שם. ככל שהעמקתי את צעדיי בתוך הג'ונגל המדהים הזה, הרגשתי כאילו אני מתחזקת מבפנים אך רגליי מתחילות לכרוע תחת עומס הצעדים ואורך הדרך. התחלתי להאט את הריצה בה פצחתי, אך עדיין השתדלתי לגמוע כמה שיותר מרחקים. האופק שנגלה לעיניי היה הרבה יותר קסום, מהפנט, פראי וקטלני מאשר הנקודה בה התחלתי. עייפות החלה מכסה אותי כשמיכה רכה, אך הנחישות מתחפרת מתחת לשמיכה ועושה מהומות.
תיכנעי. את עייפה, ולא יכולה יותר.
את יכולה, את יכולה, לכל הרוחות! תראי, עוד קצת, ואת שמה...
לא. זה מסוכן. את יכולה לקרוס. תפסיקי. בבקשה תפסיקי.
הו, שתוק לכל העזאזל. זה שווה את זה.
תזכרי מה שאני אומר עכשיו. אל תעשי את זה.
אני מהנהנת בראשי חלושות ומקשיבה לקול הנחישות, שאט אט גובר על קול ההיגיון, אשר הולך ונעלם בין שדות גן עדן, שדות אלוהיים, אף על פי שכעת אני כה עמוק בתוכם שהדשא כבר מלחך את סנטרי.
ובסוף, כשהדשא המלאכי כבר כמעט בולע אותי בתוכו, דמות תמירה, גבוהה, רזה בעלת עור מושלם עד כאב ושיער שחור, חלק כמקלות ובוהק באור השמש, מחכה לי ממש שם. גבה מופנה אליי, אבל אני עדיין יכולה לראות את השלמות קורנת ממנה. אני מכירה אותה. אני רוצה לגעת בה.
אני מתקרבת אליה בהיסוס קל, ונוגעת בכתפה באצבע רועדת. היא מסתובבת, ואני נפעמת מתווי הפנים המושלמים שלה. עיניה שחורות ומנצנצות כמו מים שחורים שנרגעו מסערה, עורה חיוור ודקיק כמו נייר, פיה דק ומצויר. וגופה... אוה, גופה. אני נושכת שפתיים בהבזק קל ופתאומי של כאב שמפלח אותי כמדקרה. גוף מושלם. עצמותיה בולטות, אבל לא בצורה מוגזמת מדי, והגזרה שלה מעוררת קנאה, אפילו שהיא לבושת בשמלת בגזרה רחבה ונפוחה. רזונה בולט וממלא אותי במין דחף מוזר לא לאכול, לעולם לא. ואת מה שאכלתי להקיא, למרות שהפעם האחרונה הייתה לפני –
ואז זה מכה בי.
זו אנה, היפהפייה שממולי.
אנה שלי, שתמיד הערצתי וחיבבתי ואף אהבתי מרחוק.
"אנה." אני לוחשת לה בלחישה זעירה, בה מסתתרת כל כך הרבה הערצה שאני לא בטוחה שבכלל אוכל לבטאה אי פעם.
"לא." קולה צפצפני וחורק, ולא מתאים לחלוטין לחזותה המפעמת. אני מביטה בה בבלבול, ופתאום הכל מתחיל להתערבל סביבי. הדשא והאגם נכנסים זה בזה, הופכים למין עיסה נוזלית רותחת שממלאת את כפות רגליי המסכנות בכוויות שורפות, העננים התמימים שמקודם משחירים ומכסים את השמיים הצלולים והיפים. ברקים ורועמים מאיימים לפקע את השמיים האפלים, ואני מתחילה ללכת אחורה, רוצה לברוח, ולא לחזור לעולם, אבל הכל סביבי אדום ושחור וכל כך מאיים ואני חלשה כמו לא הייתי חלשה מעולם. לבסוף אני נופלת על גזע עץ מחוספס וגס, ששורשיו הם בעצם ידיים גרומות וחונקות אשר קרובים מרחק מינימליסטי ביותר לגרוני. אני נשנקת, ומביטה שוב בפניה של אנה, שהשתנו ללא היכר, כאילו מישהו שיחק בהם עם ערכת שעווה. הפנים שלה גרומים ומפחידים, ואין עליהם אפילו טיפ טיפה בשר. מרוב רזון אפשר ממש לראות את צורת הגולגולת העגולה והאימתנית שלה. עיניה מצומצמות וזעירות, מכווצות מרוב עייפות, ושקים סגולים גדולים מעטרים אותן. פיה סדוק ויבש, והחיוך המצמרר שנגלה ממנו מבעית פי כמה וכמה; שיניים רקובות, נוטות ליפול, סדוקות והרוסות לחלוטין.
וגופה... אוה, גופה. אני בולעת את רוקי באימה. זה הדבר המפחיד ביותר שראיתי מעולם. רזונה חולני. כל העצמות בולטות, וגופה נראה עומד להישבר. מכף רגל ועד ראש היא בקושי מצופה בעור דק וחיוור שמכסה עצמות שבירות כזכוכית.
"אני רוצה ללכת." אני לוחשת ברעד, ומנגבת דמעה שנשרה ללא רשות.
"לא." היא חוזרת, והפרפרים שעופפו מקודם חוזרים, ועכשיו הם אפלים וחותכים בי פצעים שלא יתרפאו אף פעם.
"אני רוצה ללכת!" אני צורחת בקול פעמון שנסדק, והסדקים מתפזרים באוויר, ולאף אחד לא אכפת.
אמרתי לך שכדאי שתעצרי...
~
אגב, החל מה29 אני בשניידר.
וויפי.
אני בתת משקל רשמי, BMI של 18 בערך.
קר לי כל הזמן, והמציאות שלי בלתי נסבלת. הפציעה העצמית הפכה להיות המפלט שלי, ושום דבר לא עוזר.
36 נופל ממני עם חגורה בקרס האחרון. אני 32 אם לא 30.
מB75 אני A70.
יש לי נשירה עצבנית, מאוד, ואני חושבת שלגמרי בלי הגזמה חצי מהשיער הלך לי.
החיים שלי מסריחים, אולי עדיף שאני אהיה בשניידר ואפסיק להדאיג את כל העולם לעזאזל.
וכן, אני יודעת שלא עידכנתי המון. זין.
יום טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
