כנראה שמצפה לי אכזבה.
יש הרבה יתרונות בלהיות אדם מאמין, והגדול שבהם הוא שתמיד אופפת אותך הידיעה שמישהו שומר עליך ושהכל לטובה.
הכל מלמעלה כמו שאומרים.
אני מתחילה להפוך לאדם עוד יותר ציני וחסר אמונה ממה שהייתי, וזה אחד הדברים המדכאים.
אני חוששת שלא הכל לטובה.
שאין שום סיבה לטעויות שאני עושה.
מה שיהיה יהיה, אבל לאו דווקא לטובה.
כמה חבל.
אני באמת לא יודעת למה אני תמיד עטופה בדכאוניות הזאת.
למה אי אפשר לצאת מזה כבר בגיל 18?
תסביך האב שלי התמקם לו בשלווה איפשהו בשכל שלי, אבל השלמתי איתו.
אם פעם חשבתי למחוק אותו, כיום אני מאמצת אותו.
לא ברמה של פעם, אבל עדיין.