What Does The Bird Care

מפוזרת מאוד. כאילו כל המילים של כולם תמיד נמצאות ברקע ומדי פעם דוחפות אותי למקום מסוים, בכוח, רק כדי שאני אחזור על צעדיי בחזרה למקום שבו עמדתי. הגיע הזמן ללכת בדרך שלי ולא לחזור לנקודת ההתחלה.

קל לי להטיף על בחירה חופשית לאנשים אחרים. ממה הם מפחדים, תחיו איך שאתם רוצים, אני אומרת.

ומה איתי, האידיאולוגיה הזאת לא תקפה לגבי?

אני עסוקה בלהשקיע את מירב מחשבותיי על הרהורים שלא יובילו אותי לשום מקום, אבל הם מספקים אותי ההרהורים האלה. בכל שנה קצת פחות. מה ישאר לי עוד כמה שנים? חזות בלי שום דבר בפנים, ריקה מירוב דימום של מחשבות לאוויר.

צריך להתגבש. לאסוף את עצמי ולהיות מישהי.

גינס היר איי קאם.

אומרים לי שאני יודעת להקשיב טוב.

זה נחשב ככשרון?

כשרון זה לעשות משהו גם כשלא תמיד רוצים?

כי לפעמים, מה שבאמת בא לי לעשות זה לעצור ולהגיד- "אבל את שוכחת משהו מאוד חשוב...שלא אכפת לי!"

סתם לא, אני בעצם בן אדם ממש נחמד. כלפי חוץ.

נכון יש זמרים ולהקות עם להיט אחד וזהו? ואחכ הם נעלמים לנצח לתוך מערבולת של אלבומים איומים ונוראיים והופכים לבדיחה...

אפשר להשליך את זה גם לדברים אחרים בחיים?

אפשר.

יופי.

איזה מצחיק זה שבקרוב אוגוסט נגמר.

שנה שעברה חששתי מהיום האחרון של אוגוסט כי ידעתי שהחנות תהיה מפוצצת בצוציקיות מעצבנות.

לפני שנתיים התבאסתי מסוף החופש.

ועכשיו?

אני חושבת שאני בסדר.יחסית.

תמיד הכל יחסי אצלי.

אושר רגעי, סבל תמידי.

כנראה שזה ככה אצל כולם. זה משפט שנשמע ממש רע, אבל באמת שזה ככה.

אני לא מצליחה לשמר את האושר שלי בשום צורה. 

כמה גועל, כמה.

כשהייתי קטנה לא ראיתי אותו- התעלמתי.

זה היה רחוק ממני והיו לי דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם. כמו חבריי הדמיוניים והארצות המומצאות שלי.

סבלתי ממנו, כן. אבל חשבתי שזה נעלם עם עצמו ושבסוף יש הפי אנד.

אין לי שום סיבה מוחשית להתמרמר ככה.

אולי מחר בבוקר אני אקום שמחה, ואז זה יעבור.