מכל המקומות, דווקא פה אני כותבת.
אני רוצה לדבר עם עצמי לשניה אחת על בית, אולי קצת על שייכות.
אני מרגישה שייכת?
כנראה שכן.
אני בטח לא שייכת למחוזות אחרים.
עד לפני שנה הרגשתי צורך להוכיח את השייכות שלי, את זה שמגיע לי בכלל, להיות שייכת.
אז מה קרה לי לפני שנה?
למה עזבתי שם את החברים ואת הבושה, ופשוט עליתי על האוטובוס (אחרי שצלעתי תחת ברד כבד עד התחנה המרוחקת)?
הבנתי שאני לא צריכה להוכיח. אני מי שאני, למי שיש בעיה עם זה, מוזמן ללכת לזיין אבטיח. אני אפילו לא יודעת מה האבטיח המסכן עשה לי, אני פשוט עצבנית קצת.
יהיה לך קשה, הם אומרים.
תכירי "בחור חמד" ואמא שלו פשוט לא תסכים.
אם כל העולם חי לפי אמונה שהיא שגויה מהיסוד, זה לא אומר שאני אמורה להצטרף לחגיגה.
שלא תסכים.
אני אסתדר, בלעדיו ובלעדיה, אני אמצא את המקום שלי.
העניין הוא, שאם באמת לא הייתי חלק מהעם, הייתי הולכת על זה.
אבל אני כן.
וזה עקרון שאני לא אשבור.
כי המערכת דפוקה.
אז כמו שאמרתי, אני אסתדר.
ואם אני אעשה את זה אני לא אשן בלילה.
אני מעדיפה לישון בלילה לבד.
אני מעדיפה להיות צודקת- אבל טיפשה.
מצאתי קצת הכנסה צדדית, לא בתור זונה, תודה רבה.
ועוד מעט אני בחוץ, ויהיו ציפורים ובירה ולא יהיה כסף. לא שיש עכשיו, כן?
ואני התאהבתי בקניוק. אולי יש לי בעיה.
אמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
