What Does The Bird Care

אני צריכה לזרוק את הפחד ולהתחיל לחיות.

ולקנות מחברת, או פנקס.

יש לי יותר מדי מטרות ופחות מדי סבלנות.

אולי כדאי להתחיל מהתחלה.

שכחתי כמה זה קר כשהרוח מתחילה לנשוב ולהעיף אותך באוויר,

או כמה זה כואב כשהטיפות של הגשם מרביצות לפנים.

ובכן, אתמול נזכרתי.

לפחות זה נגמר.

מצאתי שאיפה חדשה.

יש לי תקווה במימושה, למרות שכל שאר השאיפות שלי מתנדפות באוויר העכור שמסביבי מהר מאוד, ולאחר מכן כבר ממש לא אכפת לי מהן.

"מה אני עושה פה?", היא בטח חושבת לעצמה. אפשר כמעט לראות את כל המשפטים מהסגנון הזה רצים לה בראש מבעד למסך הספק דמעות ספק יאוש מוחלט.

ואני, במקום להיות הותיקה התומכת, המעודדת, כל מה שבא לי להגיד לה זה "סתמי".

תמיד אני מתיימרת להיות הנחמדה, הטובה. אבל אני ממש לא, כנראה שאני ההפך.

אני לא אוהבת ריאלטי.

אני לא אוהבת אנשים צרי דעת.

אני לא אוהבת אנשים שמזלזלים בחיים של אחרים.

אני לא אוהבת צדקנות.

אני לא אוהבת התנשאות.

אני לא אוהבת דרמה קווינס.

אני לא אוהבת אהבה דביקה.

אני לא אוהבת שעמום.

אני לא אוהבת לראות שמקפלים את הפינה העליונה של הספר כסימניה.

למה אכפת לי כל כך.

לא רוצה לשים סימן שאלה, אני שונאת סימני שאלה בזמן האחרון.

בסופו של דבר כולנו חארות.

מחר סוף סוף אני אפרוש כנפיים אל עבר החופש הקצר שלי, עוד קצת פחות מחודש אל אשליית החופש ההרבה יותר ארוכה שלי.

מעולם לא רציתי בירה יותר מעכשיו. אני יודעת שאני אומרת את זה הרבה, אבל באמת הפעם. כמעט שבוע אני פה, לפחות עכשיו יש לי קצת לבד כי כולם הלכו.

מעניין אם עוד 60 שנה אני גם ארצה שכולם ילכו. אם אשרוד עד אז כמובן.