The Way Down

לא הצלחתי לעמוד בדיאטה בכלל..וההורים לא מפסיקים לדחוף לי אוכל לפה..ואני מסכימה להכל. כי אני פאקינג חלשה. חלשה ומטומטמת.

באיזשהו שלב בימים האחרונים אמרתי לעצמי שאני רוצה לצאת מזה..שאני חייבת לצאת מזה. שאנה הורסת את החיים..שאני לא רוצה למות.

עברתי ליד חנויות של שמלות כלה, ולרגע דמיינתי את עמי לבושה באחת מהן, עומדת מתחת לחופה עם הבחור שאני כ"כ אוהבת..מחייכת אליו חיוך ענקי ומאושר.

אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להפסיד את זה..אני רוצה לדעת איך זה מרגיש שכשהבנאדם שאת כ"כ אוהבת מציע לך נישואין..ואיך זה מרגיש להיות ארוסה של משיהו..ואיך זה מרגיש ללבוש את שמלת הכלה ולעמוד מתחת לחופה..ואיך זה להיות נשואה לבנאדם שהוא כל החיים שלך..וללדת. אני כ"כ רציתי את כל זה..

וזה שמר עלי, לא נתן לי להשבר ולא נתן לאנה לחדור פנימה.

אבל אנשים כאילו מתעקשים לדחוף אותי יותר ויותר עמוק לכל ההרס העצמי הזה..מתעקשים לגרום לי לחזור הביתה עם דמעות ולרוץ לאמבטיה, להינעל שם..ולקרוס על הרצפה..לקחת את המספריים ביד ולחרוט על כל מקום בגוף שעוד נשאר חלק..לחרוט על השריטות והפצעים שכבר כביכול הספיקו להגליד..והם מדממים שוב פעם..ללא הפסקה..כמו הפצע בלב.

הבחור ההוא..שעליו כ"כ סמכתי שיוציא אותי מהמעגל האינסופי הזה של הכאב..הוא עושה בדיוק את ההפך. הוא גורם לי לרצות למות..לנסות להרעיב את עצמי למוות, שוב פעם..לשתות קופסאות שלמות של כדורים, שוב פעם..לרוץ עד שאת מרגישה את הלב שכבר אינו מצליח לפעום, שוב פעם..לחרוט על עצמך, שוב פעם..

הוא מתעקש להיות הסופרמן שמציל את כולם.. תמיד לוקח אחריות על הדברים שאנשים עושים ותמיד מנסה להיות שם בשביל כולם, לתפוס אותם שנייה לפני שהם נופלים אל המוות.

והבחור הזה..שאני כ"כ אוהבת..הבחור הזה, שטוען שהוא כ"כ אוהב אותי..איפה הוא עכשיו?

אני מרגישה שההסטוריה חוזרת על עצמה..אותה בחורה..שמתקרבת כ"כ לבנאדם שטוען שהוא אוהב אותי..הופכת לידידה הכי טובה שלו..מנסה לגרום לו לחזור אלי, כביכול..ומה קורה לבסוף? הוא מתאהב בה.. וזה קרה פעם..ואני מרגישה כאילו אני חיה את החיים האלה בפעם השנייה.. והבחור הזה..מדבר על כמה שהיא מתוקה, ומדהימה, וטובת לב, וכמה שהוא לא יכול למצוא מילה רעה אחת להגיד עליה..וכמה שרואים שהיא סובלת..וכמה שהוא רוצה להיות הבנאדם שיציל אותה מכל זה, כמה שהוא דואג לה..כמה שהיא מסכנה, ומגיע לה יותר ממה שיש לה..כמה שהיא חשובה לו..כמה שהוא אוהב אותה, אבל כמו אחות כן, בטח..זה שהוא בא אלי בטענות שאני לא שם בשביל לעזור לה, ולשמור עליה..

וכל מה שאני רואה מהצד? כן, אתה כ"כ טוב בלהיות שם בשביל כולם ולהציל את כולם..ממש הסופרמן..אז איך אתה לא רואה שהבחורה שאתה טוען שאתה כ"כ מאוהב בה, הורגת את עצמה מול העיניים שלך? איך אתה פאקינג לא רואה שלאט לאט, היא מתה מבפנים..ואתה תופס סכין ונועץ אותה ללא הפסקה בגופה המדממת, במקום להציל אותה..דוחף אותה לתהום האינסופי הזה..אוסף את חתיכות הלב השבור שלה, ומרסק אותן, עד עפר..

ואני אמשיך להיות שם..אחייך אליו את אותו חיוך מאושר, שמסתיר מאחוריו כאב והרס אינסופיים, כי אני בסדר גמור..ואני לא צריכה שידאגו לי..ואני לא צריכה את הבנאדם שיבוא ויחבק אותי, וילחש לי באוזן שעכשיו הוא כאן..ושאף אחד לא יפגע בי..כי אני לא צריכה את הבנאדם הזה שיציל אותי מכל הרע שבחוץ..שיציל אותי מעצמי..

כי אני לא מרגישה. כי לי אין לב. כי אני פאקינג בובה. נכון?

קולה זירו ומלפפונים..על זה אני חיה מהיום..לא נוגעת באוכל. עד שהוא ישים לב שהבחורה הזאת מתה מבפנים..ובמחוץ.

עריכה 11:39:

אז זה מה שבאמת הבחור הזה חושב עלי..הדברים שאני אומרת ועושה? הם ממש לא נובעים מכאב עצום..ממש לא..הכל זה "צומי".

ואיך אני בכלל מעיזה לדבר על הבחורה הזאת ככה? הרי היא מסכנה וסובלת והוא רוצה לעזור לה..ואני? אני "קנאית".

עוד בחורה ששונאת את עצמה..כן, זאת אני.

הבחורה שלא מצליחה לשמור את הציונים שלה בשמיים.

הבחורה שלא מצליחה לשמור את המשקל שלה נמוך.

הבחורה שלא מצליחה לשמור את הבחור שהיא כ"כ אוהבת קרוב אליה.

הבחורה שרוצה למות.

הסיפור שלה מתחיל אי שם בחטיבה..כשהיא הייתה הילדה הכי שמנה ומכוערת בשכבה..והוא ממשיך לתיכון, כשהיא עדיין הכי שמנה בשכבה.

וממש כמו בסיפור של לכלוכית, היא הצליחה למצוא מישהו שיראה מעבר לכל שכבת השומנים האדירה שלה..היא מצאה את הנסיך שלה.

וכמובן שהיא הייתה מספיק מוכשרת בשביל לאבד אותו. אפילו הוא הבין שצריך להתרחק ממנה כמו מאש..כי אנשים כמוה צריך להרוג בשנייה שהם נולדים.

והוא היה הסיבה היחידה לחיים שלה..ה-חיים שלי..ככה שכרגע? היא נשארה בלי כלום. או ליתר דיוק, רק עם הרצון המטורף הזה להשיג את המטרה שלה.

היא רוצה את הרזון החולני..היא רוצה להתעלף מחוסר כוח..היא רוצה להיראות כמו שלד..היא רוצה את המבטים הנגעלים של האנשים שמסביבה..היא רוצה את הכאבים האלה בכל נשימה שתיקח..את תחשובת הרעב והריקנות הממכרת. היא רוצה את השפוז הכפוי..היא רוצה את המוות.

כי אז, אולי מישהו יפקח את העיניים ויראה שמשהו היה לא בסדר איתה..הוא ישאל את עצמו איך אף אחד לא ראה את זה לפני..איך הוא לא ראה את זה לפני. איך הוא לא היה שם בשביל לתפוס אותה כשהיא נפלה לתהום ללא תחתית.

מכירים את ההרגשה הזאת? שאתם רוצים לצרוח את כל הכאב החוצה? ומה שאתם עושים במקום, זה לבכות. תוקעים את הראש בכרית וצורחים מתוך בכי.

צורחים ללא קול..מקווים שיהיה את האחד שישמע את זה..אבל לא, הוא לעולם לא מופיע.

מכירים את ההרגשה הזאת? כשאתם כ"כ צריכים אותו..את החיבוק שלו..להרגיש את הידיים שלו סביבכם.

מכירים את ההרגשה הזאת? כשזה סופסוף קורה? הרגשה מלאת ביטחון..ששומדבר לא יכול לשבור אתכם ולפגוע בכם..כי הוא שם, והוא מגן, והוא שומר.

ההרגשה הזאת..כ"כ חסרה.

מכירים את ההרגשה הזאת? כשאתם מוצאים את עצמכם על הרצפה..בוכים בקול..צורחים "It's not real"..עוצמים את העיניים חזק ופותחים אותן אחרי שנייה, מתפליים שתגלו שכל זה רק חלום בלהות, כמו אלה שאתה חולמים כל לילה..מתפללים שתמצאו את עצמכם בין הזרועות של האהוב שלכם..ואתם פותחים את העיניים, והבכי מתבגר..It is real..זה החלום בלהות שהתגשם..וזה החיים שלכם.

זאת ההרגשה שאני חיה איתה בזמן האחרון..כל שנייה. נזכרת בעיניים שלו, בחיוך, בשפתיים..כל דבר בו..והכל כ"כ מושלם. וכ"כ לא שלי עכשיו. מפחדת לתאר את ההרגשה כשאני אגלה שכל זה? שייך עכשיו למישהי אחרת.

אז זאת הדרך שלי להוציא את הכאב..הרס עצמי, הרעבה עצמית. ואלה החיים שלי..או יותר נכון, הדרך שלי לסיים אותם.

למות רזה..FAIR ENOUGH.

-רווח בין הרגלים

-צלעות בולטות

-עצמות עגן בולטות

-עמוד שדרה בולט

-ידיים דקיקות

     אני עוד אשיג את כל אלה!~

אז..היום, צום.

מחר-עד 300 קלוריות.

שבת-עד 400 קלוריות.

ראשון-עד 500 קלוריות.

שני- צום.

שלישי- עד 300 קלוריות.

וכל הלאה..

WISH ME LUCK?

-ככה אני מתארת לעצמי את הבחורה החדשה שתזכה בלב שלו..יפה, עדינה, שברירית, רזה, מושלמת, ל-א אני-