חייה של ברבי לאן?...

למה תמיד הדבר הנכון לעשות עולה אחרי שכבר עשית את הדבר הלא נכון?

למה כל מה שרציתי להגיד מסתדר לי בראש רק אחרי שכבר סיימתי לדבר , הניסוח מתגבש כמו שצריך , הרעיון כבר צרוב במוח , תגובה לתגובה מצד האחר כבר יש לי ואני מיצידי - שותקת .

יש על זה איזה חוק מרפי או משהו ?

בגלל זה אני אף פעם לא חוגגת יומולדת עם חברים . המסיבה הזו הייתה רעיון גרוע .

פתאום אני מרגישה נורא , כל הרגשות האלה שיש בי רק התעצמו מאז שישי האחרון . כמה שאני בודדה כאן ושונאת , פשוט שונאת את כל מה שהולך כאן . הדרמה , הילדותיות , הצומי התמידי הזה מצד האנשים פה , חוסר הכבוד ..

אני רוצה להיעלם מפה , ללכת ולא לחזור מהעיר בלחץ הזו , מגעיל לי כאן , ואפילו אני כבר מגעילה את עצמי . אני מתעבת את האדם שנהייתי , מאז שעברתי לכאן הכל לאט לאט מתפרק , קורס , אני לא מסוגלת לשמור על הדברים פה יותר , אני לא רוצה .

רק אחרי שמשמידים הכל אפשר להתחיל לגמרי מחדש , לבנות ולחבר את כל השרידים הקטנים .

הלב שלי שבור , גמור .

אני כבר לא יכולה לאחות את כל השברים האלה , הם קטנים מידי , רסיסים רסיסים של האישיות שלי . זה בלתי אפשרי אפילו לנסות .

אני רוצה הביתה , אני רוצה בית .

אני רוצה משפחה שתאהב אותי ואני אותם , חברים אמיתיים .

נמאס לי לסבול , להיות רגע אחד על גג העולם ושנייה אחר כך בתחתית .

כתיבת הפוסט נקטעה ע"י אמא , כמה שאני שונאת לעזור ולנקות .

ובחזרה לעניינינו , לצורך ההמחשה של מה שאני מרגישה כרגע - יש רצפה , בור בעומק 10 קילומטר מלא בחרא ובתחתית שלו , אני . (סליחה על הגניבה הגסה מ"חברים") .

שכנעתי אותה שאני צריכה הפסקה , עכשיו אני בחדר , השאלתי את הלפטופ שלה , מנסה לשחזר את הכאב האיום שהרגשתי מקודם .

זה כל כך מוזר , לפני משהו כמו חצי שעה הרגשתי הכי חרא שיש ועכשיו אני בסדר , לא רע ולא טוב , אני בסדר .