אז ככה ... שנייה לפני שאני נוטשת אתכם לטובת מבחן שכבתי בתנ"ך על איזה 40 ומשהו פרקים , החלטתי לכתוב כאן כמה דברים שעברו עלי בימים האחרונים . גם כי אני חייבת לספר אותם ואין לי למי חוץ מהבלוג הזה וגם כי אני אשכח אותם עד מחר .
אתמול בלילה לפני שנרדמתי , היו לי מלא מחשבות בראש עד שפתאום קלטתי משהו . בעוד שנתיים לא יהיה כזה דבר בצפר , אלא צבא ולא יהיה כזה דבר הורים (לא שהיה לפני זה , אבל עדיין , עצם העיקרון) . אני אהפוך לאזרחית , אדם עם חובות , אף אחד לא יוותר לי או יתחשב בי אם קשה . אני אהיה חייבת לעשות מלא דברים שאני לא רוצה כמו לפרנס את עצמי (או: לעבוד בעבודה שאני אוהב עד שאני אמצא אחת כזו) , לשלם מיסים וכל שאר הדברים שאנשים מבוגרים עושים .
הבנתי שאני מפחדת .
אני מפחדת מהמעבר הזה , מלהפוך לאדם מבוגר .
אני אוהבת להיות ילדה , למה אני לא יכולה להישאר צעירה לנצח ?
נזכרתי שאמרתי לעצמי פעם , שאני לא אתן לעצמי להתבגר , אני מעדיפה למות מלהתבגר . ואז חשבתי על למות .
מצד אחד אני רוצה למות . זוהי הבחירה הקלה , מאשר להתמודד בשישים שנה הקרובות עם החיים האלה . מצד שני , אני מפחדת למות . יכול להיות שיום אחד הכול ייפסק ? אני לא אחשוב יותר ? אני לא מסוגלת לקלוט בכלל את המשמעות של המוות ואת העובדה שיום אחד אני לא אהיה קיימת יותר .
זה מצחיק , מצד אחד אני נחושה ברצוני למות ומהצד השני אני פשוט מבועתת רק מהמחשבה על המצב הזה .
כמו בכל דבר בעצם .
מצד אחד אני ממש מתרגשת מכל הזכויות שיהיו לי בתור מבוגר ומהצד השני , אני לא מוכנה לסבול את החובות המוטלים עליי עכשיו , אז בעתיד ?.. אני לא מאמינה בעובדה שיש ישות עליונה ומהצד השני אני מקבלת את האמונה בכל הדתות ואפילו מתעניינת בהיסטוריה שלהן . מצד אחד אני ממש מצפה לצבא ומה שהוא יכול להעניק לי ומצד שני , מה לי ולו ? כל היום מתזזים אותך ונותנים לך פקודות , הבנאדם שרק מעז להגיד לי מה לעשות , אני ישר מרעיפה עליו כל טיפת שנאה שקיימת בי . מצד אחד קורס קצינים נשמע אחלה אבל מצד שני מה לי ולהנהגה ? מצד אחד הלימודים יכולים לקפוץ לי אבל מצד שני ללמוד זה חשוב ואפילו מעניין ואני מאוד אוהבת ללמוד דברים חדשים . מצד אחד אני מתה לקעקוע אבל מצד שני , אני לא מסוגלת לספוג כאב פיזי (אלגופוביה , שאגב היא מאוד חזקה אצלי) . מצד אחד זה חשוב לאכול בריא ובצורה נכונה ומאוזנת אבל מה לעשות שצריך את הפינוק המתוק הקטן הזה שמעלה חיוך על הפנים או אם להגזים את העוגת שוקולד החמה והמטורפת הזו עם כל הגלידה והקצפת ליד , ושיזדיינו הפחמימות והקלוריות בעולם . סיפוקים קטנים ורגעיים הם כמו ממתקים , מצד שני , סיפוק לטווח הארוך מתגמל הרבה יותר . מצד אחד נוח לי עם הגוף שלי כמו שהוא , אני לא שמנה ולא רזה , אבל מצד שני , אם הייתי כמה קילוגרמים פחות לא הייתי אומללה לגמרי .
שוב , מצד אחד , זה מטריף אותי , זה ממש מרגיש כאילו בתוכי קיימות שתי ניקי . אחת אמיצה והשנייה פחדנית . שהיא תמיד בעד אבל גם נגד . שאומרת כן אבל לא לכל דבר שמציעים לה . היא בנאדם שפתוח לעולם אבל היא מאוד סגורה לפני אנשים .
פיצול אישיות שמשגע אותי . לפעמים אני מרגישה שאני חייבת עזרה של איזה פסיכולוג או אפילו לעבור ישר לטיפול תרופתי .
אבל מצד שני , זו אני , וזה בסדר .
תאחלו לי בהצלחה בתנ"ך .
עריכה :
עזבו בהצלחה , נכון ל6/11 , נכשלתי וציוני עומד על 56 .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
