חייה של ברבי לאן?...

לכל אלה שלא התייאשו מחוסר העיקביות שלי, אני מצטערת שנעלמתי מפה, פשוט י"אהיא תקופה של לחץ היסטרי ברגע אחד וחופש מוחלט ברגע אחר. השבוע היה מטורף למדי, הוא כלל מבחן במתמטיקה (שאלון 002 אם כבר שאלתם) שבו קיבלתי 90! זה לא נקלט בכלל שהגעתי לרמה כזו של מצויינות בשאלון הכי קשה של הבגרות שאני עושה, 3 יחידות כמובן. הכי מצחיק, ללא ספק רגע השיא של השבוע הזה היה המורה השרוט שלי למתמטיקה שהביא איתו למבחן קומקום ותה והכין לכל התלמידים בכיתה בזמן שפתרנו שאלות קלות לאללה בסטיית תקן.

אחותי הזונה החליטה לקטוע את כתיבת הפוסט הזה, שתמות כבר! ואני כותבת את זה פה בכל הרצינות. האמרה הזו, יש אנשים שחיים רק כי זה לא חוקי להרוג אותם מעולם לא הייתה יותר רלוונטית. כוסאמק.

ועכשיו, אחרי הפריקה הזו... השבוע המשיך עם מבחן באזרחות שהלך פשוט נורא, והמשיך עם מבחן בהיסטוריה שהלך דווקא טוב.

יצא לי לגמרי החשק לכתוב, ועל זה תודו לאחות המגעילה עד כדי כאב שלי.

בשישי שעבר יצאנו כל הבנות לראות סרט ("אל תלחצי אני בדרך"). היה פשוט מעולה וקורע מצחוק.

אחר כך הסתובבנו בפארקים ובבתים שליד הקניון בעירנו הנידחת עד איזה 2 וחצי בלילה. סיפרתי לב' את מה שקרה ביני לבינו לפני שנה בדיוק. היא הבנאדם היחידי שיודע מה היה ומה אני מרגישה לגביו, וביחד הגענו להחלטה, היא תארגן לנו הזדמנות שנייה. אני לא אופטימית במיוחד לגבי זה אבל שיהיה, זה דווקא נחמד שיש מישהי, שהיא גם במקרה הבנאדם הכי טוב ואמיתי שאני מכירה, לדבר איתו על הדברים האלה, על מה שאני מרגישה ויותר מזה עליו. כמה שאני מתגעגת, בדיוק חשבתי על זה שעכשיו חורף וגם אז היה חורף, אבל ההבדל הוא שעכשיו אני לא מחבקת אף אחד מתחת לשמיכה, ואף אחד לא מנשק אותי בצורה כל כך כנה וחמימה כמוהו. ב' אמרה שהוא ואני מתאימים, ושאנחנ חייבים אבל פשוט חייבים להיות ביחד. זה לא יקרה. וגם אם כן, זה יהיה נס, אירוע נדיר וחד פעמי, שיש לו סיכויים של אחד למיליארדים, שיעשה אותי הכי מאושרת בעולם. אבל זה לא יקרה.

מחר גדנ"ע, אני באמת לא יודעת למה לצפות.

מצד אחד אני לא יכולה לחכות ומצד שני אני מתה מפחד.

הם עושים ערבוב של כל הכיתות בשכבה, אני לא רוצה להיות עם אנשים שאני מכירה כי זה קצת נמאס ובא לי חידוש, אבל מצג שני הפרחות והבהמות של מב"ר או פרוייקט זה גם לא אידאלי או הגוש שזה בכלל מלחיץ (הגוש, איך נתאר אותן... יפות מידי, רזות מידי, רקדניות מידי, שהרכזת שכבה תמיד עושה להן פרוטקציות כי היא גם המחנכת שלהן, כשהן ביחד הן פשוט גוש, שהולך ביחד, מדבר ביחד וגם חושב ביחד - ככה זה ש14 בנות חולקות מוח אחד, וגם זה בקושי - בקיצור, אני שונאת אותן עוד מכיתה ב').

אני לא יודעת למה לצפות מהמפקדים ומההתנהלות הצבאית, בחיים לא הייתי בצבא, צו ראשון עוד לא היה לי אפילו. אני מפחדת להתאכזב, שלא יהיה לי כיף, שאני אתקע בקבוצה עם חרא של אנשים, מחוסר היכולת שלי לבצע כל פעילות ספורטיבית שהיא לא הליכה או שיהיה לי מחזור ואז אני בכלל אמות.

אבל בסדר, נעבור את זה. איכשהו.

טוב יאללה, זזתי להטעין ת'אייפוד, לארוז עוד צעיף ואיזה גליל נייר טואלט ועפתי לישון.

תאחלו לי בהצלחה, בכל זאת ממחר ועד חמישי בערב אני רכוש ירקרק וצה"לי.

ניקי :)