חייה של ברבי לאן?...

"חייה של ברבי לאן?.."

סיפור חיי, שם הסרט החדש שאני מפיקה וגם שמו החדש של בלוגי נטול השם לשעבר.

אני לא כותבת כאן הרבה מהסיבה הפוטה שאין לי זמן. קחו דוגמא: את השורות האלה ממש כתבתי היום בפלאפון שלי בצורת אסאמאס שכרגע אני מעביר ללפטופ בזמן שאני מחכה לשיעור פרטי במתמטיקה שנדחה בהפתעה גמורה משעה 3 ורבע ל3וחצי ובסופו של דבר ל4. ואני בכלל יצאתי מהבית ב3. אז חיכיתי מחוץ לבית של המורה שלי, על המדרגות של המרכז המסחרי בעודי שותה שוקו חם שקניתי במעט הכסף שנשאר לי בארנק, כמה אנשים שעברו לידי הסתכלו עלי כמו על איזה הומלסית לא קשורה.

אכן, קשים הם חייה של הברבי.

כל כך עמוס לי. אין לי שנייה לעצמי. י"א זה לחץ רציני.

אני ממש משקיעה השנה, במתמטיקה יש לי 90 בשני המבחנים ואין לי בוחן אחד שהוא מתחת ל70. אני רצה משיעור פרטי אחד לאחר. אני שונאת להיות חרשנית כזו שהלימודים זה כל החיים שלה, אבל אין ברירה, זה או להיכשל או להצטיין.

מזל שהחכמתי לפתוח את הבלוג מחדש. בשנה האחרונה זה מרגיש כאילו אני מתרחקת יותר ויותר מכל גיץ אנושי בסביבה שלי. אני מקדישה את עצמי לעצמי, ללימודים, למוזיקה, לאומנות. אני עושה רק מה שעושה לי טוב, מכל השאר אני מתעלמת. בכל פעם אני מרחיקה עוד מישהו ממני כך שבסופו של יום אני נשארת לבד כשאיתי רק אני. יש משהו בלב, בנידוי הזה שגורם לי לרצות להיות יותר מזה, לא להיתקע ולהילחם על התקדמות וכבישת ייעדים. רק מי שעבר את זה יכול באמת להבין, להכיר את הדיאלוג העצמי הזה שאתה עושה בפנים עם עצמך. את זה שאין לך עם מי לדבר אז את מדברת עם עצמך, כי בסופו של דבר האדם היחידי שבאמת אצטרך לסבול כל חיי הוא אני, אני יכולה להיות ימים שלמים לבד. הניתוק מהסביבה יוצר את "אני" ואת "אני באינטרקציה עם הסביבה". זה הורג להיות שתי ניקי בגוף של אחת, כל זמן שעובר אני לא מצליחה להכיל אותן יחד כל אחת מהן נאבקת על הזכות להביע את עצמה בכל מילה שלי.

המעצבן הוא שאף אחד אפילו לא מעלה בדעתו שאני כזו מתוסבכת, שבורה..

אף אחד לא יודע כמה זה מתסכל. הנטל של הבעיות שלי כבד מידי, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשאת אותו, בכל רגע אני עלולה לקרוס, אני על הקצה. לבכות שעות בפינה של החדר החשוך, לשכב לישון בעיניים סגולות אחרי חיסול של גליל טישו שלם, למות עוד קצת מבפנים ואז להתעורר ליום נוסף כזה.