חייה של ברבי לאן?...

גיליתי שאני בחורה אמוציונאלית.

כל דבר שאני עושה מעורב ברגש כלשהו.

לפעמים שמחה או כועסת, עצבנית על מישהו או לחלופין גאה בו, מעריכה, מוקירה אבל רוב הזמן עצובה.

כל דבר קטן שמזכיר לי בפרט הכי קטן את המציאות האכזרית שלי גורם לי לפרוץ בבכי נוראי ולחשוב מחשבות עצובות. אפילו עכשיו אני עצובה. עם הזמן גיליתי שלהיות עצובה זה משחרר, כשאני בוכה אני מוציאה את כל הרגשות שבי החוצה, אני משחררת אותי מתוך ההגוף הזה שסוגר עלי, מתוך הסביבה שלוחצת ומלחיצה. כולם עלי, הכל עלי, נמאס לי. רוצה חופש, להשתחרר.

העייפות גוברת, העיניים הנפוחות מבכי נעצמות לאט לאט, פתאום שקט אני נושמת שוב, החזה עולה ויורד, אוויר נכנס אוויר יוצא. אני נושמת שוב. הכל חונק אותי, כולם חונקים אותי, רוצה אוויר, רוצה לנשום. העולם עצוב מידי, למה אי אפשר לשכוח אותו, אותם ואת כל השאר.

אני עצובה. העולם שמקיף אותי עצוב גם הוא.

אמוציות אמוציות, די כבר! נמאס...