חייה של ברבי לאן?...

ביום א' האחרון נסעתי לרופאת השיניים שלי בחולון, הרופאה היחידה שהייתה לי מאז שאני בת 3 בערך. התור שלי נקבע לארבע. הקדמתי, ישבתי בחדר ההמתנה הקטן בוהה בזוג, האישה נראית לא יותר מ30, קצת פרחה, אבל בעיקר חסרת מודעות. הגבר שלידה, גבוה, מאיים, גבר שחום, כנראה בעלה או הגרוש שלה לפי הריב הנוראי שהם ניהלו. הם רבו על עלויות של קופות חולים ועל הליך רפואי שהילד שלהם היה אמור לעבור, הם לא הגיעו להסכמה, לכן בית המשפט קבע על פסיקת חירום של הרופאה שלי בנושא. הם נכנסו לפני, לקחו לי את התור בגסות, בלי לשאול אפילו ובטח שבלי להתנצל. נכנסתי לרופאה בחמש ועשרים. בזמן שהמתנתי לתורי שלא הגיע, הם רבו, אבל ממש רבו, עם צעקות והכל. הגבר המאיים צעק והתבטא כלפי האישה בגסות, השפיל אותה כאילו אין עוד אנשים בדירה הקטנה בחולון שהוסבה למרפאת שיניים פרטית. "את ממש טיפשה, העיקר הלכת ותבעת אפוטרופוס, את רוצה להילחם בי, עשרה עורכי דין אני אביא עלייך ואז נראה אותך", כל הזמן שהם רבו אני בהיתי באקווריום, בפינת המשחקים לילדים, בתמונות שעל הקיר שהראו אנשים יפים מידי עם שיניים לבנות נורא וחיוך מושלם, ואז ראיתי את הבן שלהם. ילד קטן, שקט נורא, משחק באיזה משהו נורא רועש, מנסה שלא לשמוע את ההורים שלו. בחיים שלי לא כעסתי ככה, מי האידיוט שמנהל כזה ריב מכוער מול הילד שלו, באמצע מרפאת שיניים. הרגשתי נורא בשביל הילד הזה, שיש לו שני הורים כאלה אגואיסטים. רציתי לגשת אליו, לחבק אותו ולהגיד לו שזה בסדר, הורים בסופו של דבר מתים ואז כל הכאב נעלם. המשחק הרועש שלו היה הדרך היחידה לעמעם את ריב ההורים כמעט לגמרי. הבנתי שהוא מרעיש בכוונה, הוא לא רצה לשמוע את זה, אני לא רציתי לשמוע את זה, לא רציתי להיזכר בזה...

בחיים לא חשבתי שאני ארגיש ככה. אני מקנאה, כ"כ מקנאה. החברה הזו שלי, היא בסדר איתו, ממש בסדר. הם רבים, צוחקים, מדברים, נוגעים. גם אני רוצה, רוצה איתו. בשבילו הכל משחק, כנראה גם זה. אני לא רוצה שהיא תיפגע, זה לא מגיע לה.

למה זה לא עובר לי? כי להתגבר על מישהו זה ממש קשה כשרואים אותו כל יום, כל היום בבצפר. הוא יושב קרוב אלי, ממש קרוב, כאילו אם הדברים היו קורים אחרת הוא היה מתבדח על משהו ואני הייתי צוחקת. כאילו שהוא עוד רגע מתיישב לידי, מתעניין, שואל, מחזיק לי את היד. זה לא יקרה יותר לעולם, אף פעם. כשהוא עם אחרות זה פוגע בי, כואב לי בבטן, אני מרגישה את הכעס בראש, כל הגוף שלי עובר לכוננות, לראות אם קורה משהו. כשהוא איתן רע לי, כולן סביבו, כולו בנונשאלנט קולי שכזה, מה נראה לו שהוא מנפנף בזה מולי, כאילו מה שקרה לא היה מעולם. אני יודעת שהוא לא שכח, הוא נמנע מלדבר איתי, מתרחק כשאני מגיעה, הוא לא הסתכל לי בעיניים מאז אותה שיחה בראשון בדצמבר 2009 - יותר משנה עברה, אבל אני לא שכחתי, הוא לא שכח, אף אחד מהחברים המשותפים לשעבר וגם מהלא משותפים שכח את ההצהרה, ההסכמה המובהקת, ההצעה שלו, שנישאר ידידים.