אני אפתח את הפוסט עם התנצלות.
נטשתי, בחודשיים האחרונים התמודדתי עם הבעיות שלי לבד, זה היה נחמד, בהתחשב בעובדה שהחודשיים האלה עברו ממש מהר.
אז סליחה לכל מי שקורא פה, למרות שאני בספק שמישהו נמצא פה.
באמת שאין לי מושג מתי אני אעדכן בעתיד, אז אם אתם אוהבים לקרוא על הדפיקות בחיים שלי, תעשו מנוי.
אז ככה:
בבית הכל אותו דבר. מגעיל. ככה גם בבצפר, חזרתי לעצמי מבחינת ציונים אבל לא ממש כיף שם.
למרות שיש רגעים, היום כל היום עבדתי על הלוגו של המשלחת לפולין. יצא ממש יפה.
והשיעורים בכיתה עם המחנך קורעים מצחוק.
היום קרה לי דבר מוזר.
בדרך לבית הספר ראיתי אותו. הוא הלך בצד השני של הרחוב, הוא ראה אותי, הסתכלנו אחד על השנייה. בשער של ביה"ס היינו ממש קרובים, שוב מבט חודר מלווה בשתיקה רועמת. וגם בדרך החוצה מביה"ס ראיתי אותו. הלכתי עם חברה בשביל שפונה לרחוב והוא בא מולנו, הוא הסתכל עלי ומיהר לעבור אותנו. חשבתי על זה ונראה לי שאנחנו לא מדברים לא בגלל שמביך לנו אלא בגלל שהוא כועס שאני חברה שלה.
הרי מאז שהיא והחבר הכי טוב שלו נהיו יחד, הוא כבר לא החבר הכי טוב שלו, היא בודדה אותו מכולם לגמרי, קצת סירסה אותו. הוא שונא אותה, היא לקחה לו את החבר הכי טוב. ועכשיו הוא בטח שונא אותי, כי היא בערך החברה הכי טובה שלי, מה שכבר לא ממש נכון מבחינתי.
אם הייתי צריכה לבחור בינה לבינו, אני בוחרת בו.
ובמעבר חד, מצאתי עבודה.
סיוט.
אני צריכה לנג'ס לאנשים בטלפון להירשם לקייטנה בינונית. אבל הכסף טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
