חייה של ברבי לאן?...

ביום א' האחרון נסעתי לרופאת השיניים שלי בחולון, הרופאה היחידה שהייתה לי מאז שאני בת 3 בערך. התור שלי נקבע לארבע. הקדמתי, ישבתי בחדר ההמתנה הקטן בוהה בזוג, האישה נראית לא יותר מ30, קצת פרחה, אבל בעיקר חסרת מודעות. הגבר שלידה, גבוה, מאיים, גבר שחום, כנראה בעלה או הגרוש שלה לפי הריב הנוראי שהם ניהלו. הם רבו על עלויות של קופות חולים ועל הליך רפואי שהילד שלהם היה אמור לעבור, הם לא הגיעו להסכמה, לכן בית המשפט קבע על פסיקת חירום של הרופאה שלי בנושא. הם נכנסו לפני, לקחו לי את התור בגסות, בלי לשאול אפילו ובטח שבלי להתנצל. נכנסתי לרופאה בחמש ועשרים. בזמן שהמתנתי לתורי שלא הגיע, הם רבו, אבל ממש רבו, עם צעקות והכל. הגבר המאיים צעק והתבטא כלפי האישה בגסות, השפיל אותה כאילו אין עוד אנשים בדירה הקטנה בחולון שהוסבה למרפאת שיניים פרטית. "את ממש טיפשה, העיקר הלכת ותבעת אפוטרופוס, את רוצה להילחם בי, עשרה עורכי דין אני אביא עלייך ואז נראה אותך", כל הזמן שהם רבו אני בהיתי באקווריום, בפינת המשחקים לילדים, בתמונות שעל הקיר שהראו אנשים יפים מידי עם שיניים לבנות נורא וחיוך מושלם, ואז ראיתי את הבן שלהם. ילד קטן, שקט נורא, משחק באיזה משהו נורא רועש, מנסה שלא לשמוע את ההורים שלו. בחיים שלי לא כעסתי ככה, מי האידיוט שמנהל כזה ריב מכוער מול הילד שלו, באמצע מרפאת שיניים. הרגשתי נורא בשביל הילד הזה, שיש לו שני הורים כאלה אגואיסטים. רציתי לגשת אליו, לחבק אותו ולהגיד לו שזה בסדר, הורים בסופו של דבר מתים ואז כל הכאב נעלם. המשחק הרועש שלו היה הדרך היחידה לעמעם את ריב ההורים כמעט לגמרי. הבנתי שהוא מרעיש בכוונה, הוא לא רצה לשמוע את זה, אני לא רציתי לשמוע את זה, לא רציתי להיזכר בזה...

בחיים לא חשבתי שאני ארגיש ככה. אני מקנאה, כ"כ מקנאה. החברה הזו שלי, היא בסדר איתו, ממש בסדר. הם רבים, צוחקים, מדברים, נוגעים. גם אני רוצה, רוצה איתו. בשבילו הכל משחק, כנראה גם זה. אני לא רוצה שהיא תיפגע, זה לא מגיע לה.

למה זה לא עובר לי? כי להתגבר על מישהו זה ממש קשה כשרואים אותו כל יום, כל היום בבצפר. הוא יושב קרוב אלי, ממש קרוב, כאילו אם הדברים היו קורים אחרת הוא היה מתבדח על משהו ואני הייתי צוחקת. כאילו שהוא עוד רגע מתיישב לידי, מתעניין, שואל, מחזיק לי את היד. זה לא יקרה יותר לעולם, אף פעם. כשהוא עם אחרות זה פוגע בי, כואב לי בבטן, אני מרגישה את הכעס בראש, כל הגוף שלי עובר לכוננות, לראות אם קורה משהו. כשהוא איתן רע לי, כולן סביבו, כולו בנונשאלנט קולי שכזה, מה נראה לו שהוא מנפנף בזה מולי, כאילו מה שקרה לא היה מעולם. אני יודעת שהוא לא שכח, הוא נמנע מלדבר איתי, מתרחק כשאני מגיעה, הוא לא הסתכל לי בעיניים מאז אותה שיחה בראשון בדצמבר 2009 - יותר משנה עברה, אבל אני לא שכחתי, הוא לא שכח, אף אחד מהחברים המשותפים לשעבר וגם מהלא משותפים שכח את ההצהרה, ההסכמה המובהקת, ההצעה שלו, שנישאר ידידים.

גיליתי שאני בחורה אמוציונאלית.

כל דבר שאני עושה מעורב ברגש כלשהו.

לפעמים שמחה או כועסת, עצבנית על מישהו או לחלופין גאה בו, מעריכה, מוקירה אבל רוב הזמן עצובה.

כל דבר קטן שמזכיר לי בפרט הכי קטן את המציאות האכזרית שלי גורם לי לפרוץ בבכי נוראי ולחשוב מחשבות עצובות. אפילו עכשיו אני עצובה. עם הזמן גיליתי שלהיות עצובה זה משחרר, כשאני בוכה אני מוציאה את כל הרגשות שבי החוצה, אני משחררת אותי מתוך ההגוף הזה שסוגר עלי, מתוך הסביבה שלוחצת ומלחיצה. כולם עלי, הכל עלי, נמאס לי. רוצה חופש, להשתחרר.

העייפות גוברת, העיניים הנפוחות מבכי נעצמות לאט לאט, פתאום שקט אני נושמת שוב, החזה עולה ויורד, אוויר נכנס אוויר יוצא. אני נושמת שוב. הכל חונק אותי, כולם חונקים אותי, רוצה אוויר, רוצה לנשום. העולם עצוב מידי, למה אי אפשר לשכוח אותו, אותם ואת כל השאר.

אני עצובה. העולם שמקיף אותי עצוב גם הוא.

אמוציות אמוציות, די כבר! נמאס...

"חייה של ברבי לאן?.."

סיפור חיי, שם הסרט החדש שאני מפיקה וגם שמו החדש של בלוגי נטול השם לשעבר.

אני לא כותבת כאן הרבה מהסיבה הפוטה שאין לי זמן. קחו דוגמא: את השורות האלה ממש כתבתי היום בפלאפון שלי בצורת אסאמאס שכרגע אני מעביר ללפטופ בזמן שאני מחכה לשיעור פרטי במתמטיקה שנדחה בהפתעה גמורה משעה 3 ורבע ל3וחצי ובסופו של דבר ל4. ואני בכלל יצאתי מהבית ב3. אז חיכיתי מחוץ לבית של המורה שלי, על המדרגות של המרכז המסחרי בעודי שותה שוקו חם שקניתי במעט הכסף שנשאר לי בארנק, כמה אנשים שעברו לידי הסתכלו עלי כמו על איזה הומלסית לא קשורה.

אכן, קשים הם חייה של הברבי.

כל כך עמוס לי. אין לי שנייה לעצמי. י"א זה לחץ רציני.

אני ממש משקיעה השנה, במתמטיקה יש לי 90 בשני המבחנים ואין לי בוחן אחד שהוא מתחת ל70. אני רצה משיעור פרטי אחד לאחר. אני שונאת להיות חרשנית כזו שהלימודים זה כל החיים שלה, אבל אין ברירה, זה או להיכשל או להצטיין.

מזל שהחכמתי לפתוח את הבלוג מחדש. בשנה האחרונה זה מרגיש כאילו אני מתרחקת יותר ויותר מכל גיץ אנושי בסביבה שלי. אני מקדישה את עצמי לעצמי, ללימודים, למוזיקה, לאומנות. אני עושה רק מה שעושה לי טוב, מכל השאר אני מתעלמת. בכל פעם אני מרחיקה עוד מישהו ממני כך שבסופו של יום אני נשארת לבד כשאיתי רק אני. יש משהו בלב, בנידוי הזה שגורם לי לרצות להיות יותר מזה, לא להיתקע ולהילחם על התקדמות וכבישת ייעדים. רק מי שעבר את זה יכול באמת להבין, להכיר את הדיאלוג העצמי הזה שאתה עושה בפנים עם עצמך. את זה שאין לך עם מי לדבר אז את מדברת עם עצמך, כי בסופו של דבר האדם היחידי שבאמת אצטרך לסבול כל חיי הוא אני, אני יכולה להיות ימים שלמים לבד. הניתוק מהסביבה יוצר את "אני" ואת "אני באינטרקציה עם הסביבה". זה הורג להיות שתי ניקי בגוף של אחת, כל זמן שעובר אני לא מצליחה להכיל אותן יחד כל אחת מהן נאבקת על הזכות להביע את עצמה בכל מילה שלי.

המעצבן הוא שאף אחד אפילו לא מעלה בדעתו שאני כזו מתוסבכת, שבורה..

אף אחד לא יודע כמה זה מתסכל. הנטל של הבעיות שלי כבד מידי, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשאת אותו, בכל רגע אני עלולה לקרוס, אני על הקצה. לבכות שעות בפינה של החדר החשוך, לשכב לישון בעיניים סגולות אחרי חיסול של גליל טישו שלם, למות עוד קצת מבפנים ואז להתעורר ליום נוסף כזה.