חייה של ברבי לאן?...

אין לי זמן לנשום ...

עדכון חדש היום , אחרי שאני אחזור מהשיעור הפרטי במתמטיקה .

אז ככה ... שנייה לפני שאני נוטשת אתכם לטובת מבחן שכבתי בתנ"ך על איזה 40 ומשהו פרקים , החלטתי לכתוב כאן כמה דברים שעברו עלי בימים האחרונים . גם כי אני חייבת לספר אותם ואין לי למי חוץ מהבלוג הזה וגם כי אני אשכח אותם עד מחר .

אתמול בלילה לפני שנרדמתי , היו לי מלא מחשבות בראש עד שפתאום קלטתי משהו . בעוד שנתיים לא יהיה כזה דבר בצפר , אלא צבא ולא יהיה כזה דבר הורים (לא שהיה לפני זה , אבל עדיין , עצם העיקרון) . אני אהפוך לאזרחית , אדם עם חובות , אף אחד לא יוותר לי או יתחשב בי אם קשה . אני אהיה חייבת לעשות מלא דברים שאני לא רוצה כמו לפרנס את עצמי (או: לעבוד בעבודה שאני אוהב עד שאני אמצא אחת כזו) , לשלם מיסים וכל שאר הדברים שאנשים מבוגרים עושים .

הבנתי שאני מפחדת .

אני מפחדת מהמעבר הזה , מלהפוך לאדם מבוגר .

אני אוהבת להיות ילדה , למה אני לא יכולה להישאר צעירה לנצח ?

נזכרתי שאמרתי לעצמי פעם , שאני לא אתן לעצמי להתבגר , אני מעדיפה למות מלהתבגר . ואז חשבתי על למות .

מצד אחד אני רוצה למות . זוהי הבחירה הקלה , מאשר להתמודד בשישים שנה הקרובות עם החיים האלה . מצד שני , אני מפחדת למות . יכול להיות שיום אחד הכול ייפסק ? אני לא אחשוב יותר ? אני לא מסוגלת לקלוט בכלל את המשמעות של המוות ואת העובדה שיום אחד אני לא אהיה קיימת יותר .

זה מצחיק , מצד אחד אני נחושה ברצוני למות ומהצד השני אני פשוט מבועתת רק מהמחשבה על המצב הזה .

כמו בכל דבר בעצם .

מצד אחד אני ממש מתרגשת מכל הזכויות שיהיו לי בתור מבוגר ומהצד השני , אני לא מוכנה לסבול את החובות המוטלים עליי עכשיו , אז בעתיד ?.. אני לא מאמינה בעובדה שיש ישות עליונה ומהצד השני אני מקבלת את האמונה בכל הדתות ואפילו מתעניינת בהיסטוריה שלהן . מצד אחד אני ממש מצפה לצבא ומה שהוא יכול להעניק לי ומצד שני , מה לי ולו ? כל היום מתזזים אותך ונותנים לך פקודות , הבנאדם שרק מעז להגיד לי מה לעשות , אני ישר מרעיפה עליו כל טיפת שנאה שקיימת בי . מצד אחד קורס קצינים נשמע אחלה אבל מצד שני מה לי ולהנהגה ? מצד אחד הלימודים יכולים לקפוץ לי אבל מצד שני ללמוד זה חשוב ואפילו מעניין ואני מאוד אוהבת ללמוד דברים חדשים . מצד אחד אני מתה לקעקוע אבל מצד שני , אני לא מסוגלת לספוג כאב פיזי (אלגופוביה , שאגב היא מאוד חזקה אצלי) . מצד אחד זה חשוב לאכול בריא ובצורה נכונה ומאוזנת אבל מה לעשות שצריך את הפינוק המתוק הקטן הזה שמעלה חיוך על הפנים או אם להגזים את העוגת שוקולד החמה והמטורפת הזו עם כל הגלידה והקצפת ליד , ושיזדיינו הפחמימות והקלוריות בעולם . סיפוקים קטנים ורגעיים הם כמו ממתקים , מצד שני , סיפוק לטווח הארוך מתגמל הרבה יותר . מצד אחד נוח לי עם הגוף שלי כמו שהוא , אני לא שמנה ולא רזה , אבל מצד שני , אם הייתי כמה קילוגרמים פחות לא הייתי אומללה לגמרי .

שוב , מצד אחד , זה מטריף אותי , זה ממש מרגיש כאילו בתוכי קיימות שתי ניקי . אחת אמיצה והשנייה פחדנית . שהיא תמיד בעד אבל גם נגד . שאומרת כן אבל לא לכל דבר שמציעים לה . היא בנאדם שפתוח לעולם אבל היא מאוד סגורה לפני אנשים .

פיצול אישיות שמשגע אותי .  לפעמים אני מרגישה שאני חייבת עזרה של איזה פסיכולוג או אפילו לעבור ישר לטיפול תרופתי .

אבל מצד שני , זו אני , וזה בסדר .

 תאחלו לי בהצלחה בתנ"ך .

עריכה :

עזבו בהצלחה , נכון ל6/11 , נכשלתי וציוני עומד על 56 .

פשוט ככה , לא שייכת .

אין לי פה חברים אמיתיים או קרובים שאפשר לדבר איתם .

אני החברה של עצמי , הקרובה שמשתפים אותה במה שקורה .. כשאני חושבת על עכשיו יש לי איזו תחושת החמצה . למה בעצם אין לי קשר קרוב עם אף אחד ? אף אחד לא באמת יודע מה אני מרגישה , לא קיים אדם אחד שאני מרגישה שאם צריך אז אפשר לדבר איתו על הכל , לשתף כשקשה או עצוב .

מישהו אמר בודדה ?

הכי עצוב זה שאני לא עושה כלום כדי לשנות את המצב הזה .. הוא לא מפריע לי .

תמיד הייתי אדם סגור , ועכשיו יותר מתמיד . ואני גם מבינה למה , בתור ילדה ששיקרו לה הרבה (ההורים העדיפו לקרוא לזה "להסתיר את האמת") , ניתקו אותה מכל חבריה הקרובים , ולא הראו לה חיבה בכלל , יצא שלא ראיתי לנכון לשתף את האנשים בחיים שלי ברגשות שלי .

אם פחדתי אז אמרו לי שזה יעבור ואם משהו הפריע לי אז אמרו לי תתמודדי . השאירו אותי לבד במערכה , וכתוצאה מכך גם לבד בחיים .

אני לא סומכת עליהם , על שישמרו את הסודות הכמוסים ביותר ויגנו על הרגשות העמוקים והמחשבות הרבות שאף אחד לא מכיר .

תמיד הקשבתי בעניין רב , לא הייתי וגם לא אהיה אף פעם מהאנשים שמדברים בלי סוף , למרות שיש לי הרבה מה להגיד .  

אף פעם לא שיתפו אותי בהחלטות או יותר מזה , שאלו לדעתי . ההרגל הזה של לשים אוזניות ולהתנתק מהעולם כבר צרוב בתת מודע שלי , להסכים בחוסר עניין למה שאנשים אחרים קובעים בשבילי . סוג של אישיות מנותקת , חסרת כל קשר לעולם הזה , אסטרונאוטית , מעופפת , חולמת בהקיץ או סתם ביישנית .

הלבד הזה מרגיש לי נכון , אני חייבת זמן שהוא רק עם עצמי , בלי לראות אף אחד .

שיקול דעת פנימי תמיד הפעלתי , הציבו בפניי את האופציות האפשריות ואני בחרתי באיזו דרך ללכת , בזו שהתאימה לי באותו רגע . פעלתי סולו כי לא התאים לי שיתערבו לי . נראה לי שבגלל זה אני באומנות . זה התחום היחידי שבו לא יכולים לשפוט אותי על התוצרים שאני מספקת .

הציור שלי מכוער אבל אף אחד לא יגיד כי מי באמת מבין ? דעתי היא שהציור מכוער , דעתו של אחר תהייה שונה . אסופה של דעות , הרבה השארות ומעט מאוד תשובות .

אני שונאת שמתערבים לי , עוקבים אחריי , מוכיחים אותי ויותר גרוע , מנסים לשנות אותי .

אמא גילתה את נפלאות המשו"ב . היא בתוך הוורידים שלי . מפקחת בשבע עיניים על כל צעד שלי , היא לוחצת אותי לפינה , נותנת לי את ההרגשה הזו שאני כל כך שונאת , שיודעים עליי , שאני חשופה לגמרי .

אל תעקבו אחריי , אל תנתחו אותי , אל תתנו לי להרגיש שאתם יודעים משהו עליי ולא מספרים לי , אל תתנו לי להרגיש שאני צריכה להסתתר ולעשות את מה שאני אוהבת בסוד כי היה ויש לי מספיק מזה .

אני ללא ספק האדם הכי עצוב שאני מכירה . אני בוכה הרבה , נמצאת בדיכאון מתמשך , חולשה פיזית זוועתית . כל שנייה יכול לקרות משהו שיגרום לי להישבר .

פאק , נהרסו לי האוזניות . :(