חייה של ברבי לאן?...

מהגדנ"ע חזרתי ביום חמישי לפני שבוע. באמת שהיה כיף, הכי כיף בעולם.

כשהגענו ביום ראשון לבסיס חצרים קיבלה אותנו מפקדת ממש רעה שהעמידה את כל הבנות בשלוש שורות מדוגמות וחילקה אותנו לצוותים תוך כדי שצרחנו כן המפקדת.

"בכן המפקדת/לא המפקדת כולן רואות את מפקדת צוות 2 שעומדת שם (מצביעה על איזה מישהי במדים, דווקא נראית נחמדה)?"

"כן המפקדת!!!"

"מי שאני אצביע עליה עכשיו רצה אליה ונעמדת מולה." (כן הצבא עד כדי כך שטחי, הם מחלקים לפי מי שאותה מפקדת קולטת בעין).

מעין פ. - שני - ליאן - ליאור - מיתר - מאי - גל - נופר - מעיין א. - לילך

ו... "את!" "כן כן את, עם הבלונד!" (נשבעת לכם שעלבון כזה לא היה לי בחיים).

עוד לפני שבכלל הבנתי רצתי למפקדת שלי ונעמדתי מולה בהקשב. אחר כך הגיעו הבנים של הצוות שלי, צוות 2 (לא רואים בעיניים!!!).

גיא - שחר - ליעד - אביתר - נתנאל - איתן - עידו - ניב - אולג

כולם קצת בשוק אבל עדיין שמחים שאיכשהו מכירים אחד את השני. צעדנו בדממה אחרי המפקת שלנו - נויה, או בשמה הצבאי "הקשב המפקדת!".

לא עשינו הרבה ביום הראשון, בעיקר כי הגענו לבסיס רק באיזה 2 בצהריים, סתם התרוצצנו בשטח הפלוגה שלנו שנקראת יהונתן ונמצאת ממש צמוד לביס"ט (בית הספר לטיס, כן כן, אולי טירטרו אותי שבוע שלם אבל היו שם מלא טייסים חתיכים שלבהות בהם ממש עשה לי את היום). רצנו מלא והקראנו זמנים, למדנו איך עומדים בהקשב ואיך פונים לאנשים בדרגה גבוהה, קיבלנו מדים וציוד ועשו לנו שיחת שטיפה שעיקרה היה "שלא תעזו לאבד את המדים האלה כי הם יקרים ולא שייכים לכם אלא למפקדים שלכם ואם תאבדו אותם אז תרדו לפקלי"ם (עונשים קטנים כמו שכיבות שמיכה וריצות טירטור) או יותר גרוע מסדר מפקדת (שלזה תודה לאל לא הגעתי)". למקרה שדאגתם, איבדתי כובע אבל על זה אחר כך...

בכל מקרה, היום הראשון היה נחמד, הסתדרנו באוהל שלנו כל הבנות חוץ מליאור ולילך שהיו באוהל אחר כי לא היה מספיק באוהל שלנו. הכרנו את הפלוגה שלנו, השירותים, המקלחות ואיפה נמצאים המים החמים למנה חמה אם בא לנו משהו טעים בשעת ט"ש (טרום שינה, שעה או יותר, תלוי בכמה המפקד/ת שלכם אוהב/ת אתכם, שבהם יש זמן חופשי להתקלח, ללכת לשירותים, לדבר עם חברים וכל מיני כאלה).

הלכנו לאכול בחדר אוכל של הביס"ט, איפה שכל הטייסים אוכלים, ובדרך ראינו את כל אלה שמסיימים קורס טיס או יותר נכון סיימו אותו בחמישי האחרון. היה אוכל ממש טעים, הפירה היה הכי טעים, והיה גם תה חם כזה ממש מתוק ואפילו דני שוקולד, אבל לא הייתה כפית אז נאלצתי לשתות את הדני אבל זה בסדר, זה מהר מאוד הפך למנהג.

בלילה היה ממש קר ולצאת בבוקר לצחצח שיניים היה ממש עינוי. אבל זה לא שהייתה לנו ברירה.

בשני היה לנו יום שדאות (מהמילה שדה, יום כזה בשטח), למדנו זחילות, הליכות, ריצות, איך מתנהגים בשטח, איך לבנות מחסה, איך להסתוות, למדנו גם איך להתגלגל על האדמה עם נשק, ואיך לשמור שלא יקרה לו כלום, וגם למדנו לרדת לפזצטה אחרי אז"ר (אוייב זרק רימון, המפקדת צועקת אז"ר כולם רצים בטיל הכי רחוק שאפשר תוך כדי שהם סופרים עשרים ואחת עשרים ושתיים וכשמגיעים לעשרים ושלוש כולם כבר צריכים להיות על הרצפה רחוקים מהמקום שבו נפל הרימון או במקרה דמה זה האבן). אבל בעיקר למדנו שארוחת פריסה זה איכסה, הסנדוויצים המוכנים של צה"ל ממש מביישים את המערכת.

היה לנו שיעור על רעות, שזה אחד מהערכים שלפיהם צה"ל פועל, כן מסתבר שצה"ל זה צבא ערכי..

ביום השלישי למדנו על נשק, מה מרכיב אותו, איך מחזיקים, איך מתנהגים במטווח ואפילו למדנו עם טוהר הנשק וגם על מורשת קרב.

היו לנו גם מלא שיעורים ערכיים עם המפקדת שלנו, שהתגלתה כאדם הכי נחמד ביקום, היא הייתה ממש אחלה איתנו. היא קלטה איזה משהו שאמרתי על ההורים שלי ובאותו יום (היום השלישי) היא לקחה אותי איתה לשיחה אחרי השעת ט"ש ודיברנו איזה שעה וחצי על החיים שלי ועל המצב בבית וסיפרתי על כל מה שקרה ואיך אני מרגישה. באמת היה אכפת לה ממני וממה שעובר עליי. זה הרגיש נחמד שיש מישהו כזה שאכפת לו ממני. באותו יום גם הלכתי למסדר חובשת כי ביום שני נפלתי כשירדתי לפזצטת פתע, מרוב בלבול נפלתי על הברכיים והמרפקים וכולי עדיין מלאה בסימנים כחולים. היא נתנה לי פטור מריצה, קפיצה ושכיבות סמיכה. אבל כשכל הצוות ירד לפקלים ירדתי גם כי לא היה לי נעים לעמוד בצד ולהסתכל על כולם סובלים, חוץ מבמשימות אז השתמשתי בפטור שלי כי לא רציתי להרוס לכולם אם אני אשבר כי כואב לי או כי אני לא מסוגלת לעשות בטן סטטית יותר מדקה וחצי, וגם זה בסבל רב..

ביום הרביעי היו משימות גיבוש כאלה לצוותים, שיעורים על צה"ל כמו פאנל תפקידים ודרגות. והיה גם מסע של 4 קילומטר, ואפילו רצתי, בחושך!!!

בחמישי  קמנו ממש מוקדם והצוות שלי, בגלל שהוא השני, הלך ישר למטווח. אז נכון שהמטרה נפלה לי והמשקפיים לא היו בזווית, אז לא ראיתי לאן אני יורה, אבל יריתי בM16 וזה היה ממש כיף! וכשחזרתי אפילו פגשתי המורה שלי מרק, רצתי אליו והבאתי לו חיבוק ענקי, מזה התגעגעתי אליו אחרי שלא ראיתי אותו כל השבוע הזה. הוא ממש התלהב שסיפרנו לו מה עשינו השבוע, הוא איש צבא, זה ממש ריגש אותו.

אחר כך היה טקס סיום וחילקו תעודות הצטיינות, היה מזה מרגש, והמפקדת זכתה בתעודת הצטיינות למפקד/ת הכי טוב/ה בשבוע הזה. ואז הייתה לנו שיחה אחרונה איתה, שבה היא סוףסוף חייכה אלינו והיא אמרה שאנחנו אחד מהמחזורי גדנ"ע הכי טובים שהיו לה, היינו השביעי שלה. היא סיפרה לנו על עצמה ונתנה לנו לשאול שאלות, היא בסך הכל בת 19 (!!!), ואז שאלנו אותה אם הצחקנו אותה, היא אמרה שמאוד שהיא כל הזמן התאפקה לא להתפוצץ מצחוק איתנו כי זה לא סמכותי מצדה, היא בכל זאת מפקדת...

ואז נסענו הביתה, כי נגמרה הגדנ"ע, וזה היה ממש עצוב כי ממש נהנתי.

לסיכום, אנשים לא סתם אומרים שגדנ"ע זה אחד הדברים הכי כיפיים בעולם, זה באמת. לאכול עם כולם, ללבוש מדים, להכיר אנשים חדשים, לחוות את צה"ל ובעיקר ללמוד על עצמי מלא דברים חדשים ומפתיעים...

לכל אלה שלא התייאשו מחוסר העיקביות שלי, אני מצטערת שנעלמתי מפה, פשוט י"אהיא תקופה של לחץ היסטרי ברגע אחד וחופש מוחלט ברגע אחר. השבוע היה מטורף למדי, הוא כלל מבחן במתמטיקה (שאלון 002 אם כבר שאלתם) שבו קיבלתי 90! זה לא נקלט בכלל שהגעתי לרמה כזו של מצויינות בשאלון הכי קשה של הבגרות שאני עושה, 3 יחידות כמובן. הכי מצחיק, ללא ספק רגע השיא של השבוע הזה היה המורה השרוט שלי למתמטיקה שהביא איתו למבחן קומקום ותה והכין לכל התלמידים בכיתה בזמן שפתרנו שאלות קלות לאללה בסטיית תקן.

אחותי הזונה החליטה לקטוע את כתיבת הפוסט הזה, שתמות כבר! ואני כותבת את זה פה בכל הרצינות. האמרה הזו, יש אנשים שחיים רק כי זה לא חוקי להרוג אותם מעולם לא הייתה יותר רלוונטית. כוסאמק.

ועכשיו, אחרי הפריקה הזו... השבוע המשיך עם מבחן באזרחות שהלך פשוט נורא, והמשיך עם מבחן בהיסטוריה שהלך דווקא טוב.

יצא לי לגמרי החשק לכתוב, ועל זה תודו לאחות המגעילה עד כדי כאב שלי.

בשישי שעבר יצאנו כל הבנות לראות סרט ("אל תלחצי אני בדרך"). היה פשוט מעולה וקורע מצחוק.

אחר כך הסתובבנו בפארקים ובבתים שליד הקניון בעירנו הנידחת עד איזה 2 וחצי בלילה. סיפרתי לב' את מה שקרה ביני לבינו לפני שנה בדיוק. היא הבנאדם היחידי שיודע מה היה ומה אני מרגישה לגביו, וביחד הגענו להחלטה, היא תארגן לנו הזדמנות שנייה. אני לא אופטימית במיוחד לגבי זה אבל שיהיה, זה דווקא נחמד שיש מישהי, שהיא גם במקרה הבנאדם הכי טוב ואמיתי שאני מכירה, לדבר איתו על הדברים האלה, על מה שאני מרגישה ויותר מזה עליו. כמה שאני מתגעגת, בדיוק חשבתי על זה שעכשיו חורף וגם אז היה חורף, אבל ההבדל הוא שעכשיו אני לא מחבקת אף אחד מתחת לשמיכה, ואף אחד לא מנשק אותי בצורה כל כך כנה וחמימה כמוהו. ב' אמרה שהוא ואני מתאימים, ושאנחנ חייבים אבל פשוט חייבים להיות ביחד. זה לא יקרה. וגם אם כן, זה יהיה נס, אירוע נדיר וחד פעמי, שיש לו סיכויים של אחד למיליארדים, שיעשה אותי הכי מאושרת בעולם. אבל זה לא יקרה.

מחר גדנ"ע, אני באמת לא יודעת למה לצפות.

מצד אחד אני לא יכולה לחכות ומצד שני אני מתה מפחד.

הם עושים ערבוב של כל הכיתות בשכבה, אני לא רוצה להיות עם אנשים שאני מכירה כי זה קצת נמאס ובא לי חידוש, אבל מצג שני הפרחות והבהמות של מב"ר או פרוייקט זה גם לא אידאלי או הגוש שזה בכלל מלחיץ (הגוש, איך נתאר אותן... יפות מידי, רזות מידי, רקדניות מידי, שהרכזת שכבה תמיד עושה להן פרוטקציות כי היא גם המחנכת שלהן, כשהן ביחד הן פשוט גוש, שהולך ביחד, מדבר ביחד וגם חושב ביחד - ככה זה ש14 בנות חולקות מוח אחד, וגם זה בקושי - בקיצור, אני שונאת אותן עוד מכיתה ב').

אני לא יודעת למה לצפות מהמפקדים ומההתנהלות הצבאית, בחיים לא הייתי בצבא, צו ראשון עוד לא היה לי אפילו. אני מפחדת להתאכזב, שלא יהיה לי כיף, שאני אתקע בקבוצה עם חרא של אנשים, מחוסר היכולת שלי לבצע כל פעילות ספורטיבית שהיא לא הליכה או שיהיה לי מחזור ואז אני בכלל אמות.

אבל בסדר, נעבור את זה. איכשהו.

טוב יאללה, זזתי להטעין ת'אייפוד, לארוז עוד צעיף ואיזה גליל נייר טואלט ועפתי לישון.

תאחלו לי בהצלחה, בכל זאת ממחר ועד חמישי בערב אני רכוש ירקרק וצה"לי.

ניקי :)

it's been a year now .

i wish i could talk to him , and tell him how i feel .

i jest want to say that i'm not mad at you , little bit disappointed and sad . we have'nt talked this throw , we diden't made it clear after this cold tuesday .

that was the last time we had a normal conversation , since then we had only fragments of sentences accompanied by deep long looks that kill us every time all over again . i wish that i could tell him how much i miss him and his company at nights , i miss the warm hugs , the pleasant caresses and the sweet kisses .

everybody says you are a terrible person but i never saw that , you were nice to me , we laght togeter and had so much fun . sometimes i think it was all jest a scam but deep insaid i know that what we had , what ever that was , were real .

i needed to write this , who cars if you will never read this , it should been said .

love , nikki .