"למה את כועסת בדיוק? איזו סיבה לעזאזל יש לך לכעוס?!"
לא עניתי. אני כועסת באופן כללי. חשבתי לי תוך כדי בהייה בכביש. הוא מחכה לתשובה, מגיע לו שיתייבש עם עצמו.
אני כועסת באופן כללי.
על כולם, בגלל כולם. על הכל, כל הזמן.
חארות.
יש לי הרבה סיבות לכעוס. תאמינו לי מי שמכיר אותי יודע שאם אני כועסת כנראה שיש סיבה. אני לא אחת כזו שמקצינה כל פיפס למלחמת עולם.
לדוגמא, אני בחיים לא אכעס על חבר שלי אם הוא ירצה לדחות ערב שלנו כדי לבלות עם חברים. בכיף שלו, לא צריך להיות דביקי. אם זה באמת חשוב לי אז אני אתעקש, ברור. אבל היי, הוא צריך את הזמן איכות עם החברים שלו כמו שאני צריכה את זמן האיכות עם החברות שלי.
אבל עכשיו לעניין.
עברו 3 חודשים מאז הטיול השנתי, מאז שהובטח לי, שאיך שחוזרים הולכים לאורנג' וקונים פלאפון חדש. היום סוף סוף אבא פינה לעצמו זמן, גם זה אחרי מאמצים רבים, ובסוף מה?
היה סגור.
נסיעה עם שתיקה נוראית כזו לא הייתה לי הרבה זמן. ואפילו לא הבאתי לו כיף כשנפרדנו, זה הקטע שלנו כי הוא לא מחבק אותי או מנשק אותי. אפילו לא הסתכלתי עליו. "ביי" קר והתחפפתי משם.
אני לא יודעת למה אבל זה פשוט הכעיס אותי, הכעיס אותי ועדיין מכעיס אותי שהוא מאשים אותי שאני לא מספיק אקטיבית בקטע הזה. מה נראה לך?!
איזה מטומטמת אני. מתבכיינת בגלל פלאפון.
אני כועסת באופן כללי.
אני פשוט לא מראה את זה, חוץ מהפעמים האלה שזה פשוט קריטי.
איזה יום מתסכל, נוראי ממש. בצפר מגעיל אותי, מבחן באזרחות עוד יותר מגעיל אותי. אחות מציקה והורים רעים ממש מגעילים אותי.
רע לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
