חייה של ברבי לאן?...

כולם במעגל.

כיתה שלמה, האישה הזו שואלת מה היה מקים אותנו מהכיסא במקרה חירום.

בשגרה - הייתם עוזרים בהיערכות? בודדים נעמדו.

בהתרעה - הייתם מתגייסים לעזרה? עשרות נשארו עומדים.

בזמן החירום עצמו - הייתם מתנדבים לעזור בעת חירום? כולם עמדו.

חוץ ממני.

עד כדי הגעה למצב קיצוני, מצב של אסון. מקרה חירום - כולם קמו. כולם יתנדבו. אני לא.

"מה נראה לך?! קומי!" אמרה איזו אחת שקמה, בינינו בקושי לשירותים היא מזיזה את עצמה, אז שלא נדבר על מקרה חירום.

"לא קמה."

למה לא? ככה.

אני לא רוצה להיות נתונה לחסדים של אחרים. הדגימו לנו איך אנשים במקלטים, חסרי כל, מחכים שמישהו יעזור להם.

לא.

אני לא בנאדם כזה, אני לא מחכה שאחרים יעזרו לי, יתרמו לי.

במקרה חירום, בעת צרה, אני קמה והולכת. בורחת למקום מוגן.

אם אין אני לי, מי לי.

פשוט ככה.

כשיקרה מקרה חירום, אני לא אלך לעזור לזרים. וסביר להניח שגם לא למשפחה.

הייתי בורחת. מגנה על עצמי.

שיתפוצצו כולם.

נכון זה אגואיסטי, סוציומטי.

אבל לא אכפת לי, אני מגנה על עצמי, שומרת רק על עצמי.

אני לא סומכת על אף אחד אחר, שבעת צרה ישים אותי בחשיבות לפניו. אני לא מצפה מאף אחד להקרבה שכזו כלפי.

אני מצילה את עצמי ורק אחר כך את כולם.

ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, קפצו לי!

אתה פשוט מגעיל.

במקום להילחם באישיות שלך שמפריעה לך כל כך כמו שאמרת, אתה, במקום זה נשאר עם האישיות הטיפשית שלך.

אמרת שאתה מכיר את עצמך ושאתה יודע שתפגע בי ושזה משהו שאתה לא רוצה לעשות.

ועכשיו שאלה, למה אתה לא משנה את זה, במקום להישאר לבד במצב המגעיל הזה, תפסיק, תנסה להשתנות.

אני מתגעגעת אליך. אלינו.

בנאדם כל כך אידיוט.

מצחיק עד כאב, עם חיבוקים חמים ויציאות שתמיד מעודדות אותי כשרע או סתם מגעיל.

אמרת שאני לא החלטית.

אולי אני לא יודעת מה אני רוצה אבל אני בהחלט יודעת מה אני לא רוצה.

למזלך ולרעתי, אתה לא ברשימה הזו.

קשה לשכוח אותך כשכל יום אני לידך במרחק נוראי של פחות ממטר.

כל הפוזה שלך, יפה כזה, רזה מאוד, גבוה, מרשים...

צמיד עור וגרין קארד.

נער חוף בנשמה, בכל זאת מיאמי נראית בכולך.

החיוך הזה..

כשאתה מתאמץ רואים את זה עליך, בשפתיים שמתהדקות, העיניים מתכווצות וכל הגוף פונה לעבר השולחן.

היד אוחזת בעיפרון וגלגלי המוח עובדים במצח.