לגעת.

לא רוצה שתגעו בי. לא רוצה שתתקרבו. תתרחקו כולכם אחורה. כי אין לי מעצורים. ומילה אחת ואני הולכת לאיבוד.

ומילה אחת ואתן את כולי. מבלי לרצות בכלל. אני רוצה שתצא לי מהראש. שאפסיק להזכר בך ובכל דבר שעשית,

שווב ושוב ושוב. די. 

אפוקליפסה, שבין לזרוק את עצמה על כל מי שרק ירצה לבין להרחיק את כולם ולהעיף כל מי שרק יעז לנסות להתקרב.

אני לא יודעת איך להתמודד עם המשיכה הזו, עם העוצמות האלה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נמשכתי ככה למישהו.

אני מנסה להסתכל פנימה. אבל זה מפחיד אותי. אני ממה שאמצא שם. פוחדת להודות ברגשות שלי. אני מעדיפה להתעלם מהם.

ופשוט להמשיך. קשה לי להרפות. קשה לי להתמסר. להרפות ולאפשר לך להיות חלק ממני. 

אני לא יודעת לעצור. לא יודעת לשים גבולות. קל יותר ללכת עם הרגע בלי לחשוב יותר מידי. למי יש כוח לתת לדברים להבנות?

ובעצם.. אולי אני פוחדת שזה מה שיקרה. אני רגילה לקרבה עם אינטרס. קרבה מהירה מידי. נוגעת מידי. ריקה.

מה יקרה אם פתאום הכל יהיה טעון משמעות? אני פוחדת לאהוב אותך. אתה מבין? מפחידה אותי התחושה הזו שמשתלטת עליי לאט לאט

בלי שיש לי שליטה עליה בכלל. מוזר לי להתגעגע אליך בכל רגע שאנחנו לא מדברים, שאתה לא איתי. 

למה דברים לא יכולים פשוטים? כמו באיזה כפר, בלי טכנולוגיה מיותרת. בלי טלפונים ניידים. בלי מכוניות ורעש. בלי אלכוהול, וסיגריות וכדורים.

בלי פגיעה עצמית, למה אי אפשר לחיות ככה? לאהוב ככה? בפשטות. בעוצמה. בלי הפחד המשתק הזה להפגע שמלווה אותנו כל הזמן?

הפחד להחשף, הפחד שאנחנו לא מספיק טובים? כל ה.. מודרניות הזו לא טובה לי. בלי סטדנטים מטורפים של יופי. בלי אידיאל מטורף של רזון.

עם תחושה ש.. להיות כמו שאנחנו זה מספיק ופשוט. רק.. מוזיקה שקטה.

אצלו תמיד הייתה מוזיקה. בכל מצב. ואיתך יש שקט. אמרתי לך בין נשימה לנשימה שאנחנו מנגנים ביחד. צחקת ושאלת מה אנחנו מנגנים,

עניתי שסימפוניה. אני רוצה לפעום איתך. אני רוצה לנשום איתך. אני רוצה לא לפחד כל כך לאהוב אותך. 

"פתאום כשלא באת, אני רציתי כל כך. 

ופתאום כשלא באת, נעשה לי קר.

והדלקתי את האור, בחדר הסמוך,

וחיכיתי לך שעות, בלי אוויר וגוף."