לחיות עם, להרגיש בלי
בדיוק כשחשבתי שהכל מסתדר - הגיעו השבועיים מהגיהנום... מקווה שהחזרה תהיה קצרה. |
| 6/2010
קצת תובנות
איכשהו, כאילו תמיד ידעתי שיהיה לי סרטן. אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה היה מעין גורל בלתי נמנע, לפחות מהמקום שאני עומד בו.
לא, לאף אחד משפחתי לא היה סרטן, ואני מקווה שלאף אחד מהם גם לא יהיה, ובכל זאת, איכשהו הפחד הכי גדול שלי היה תמיד שזה יקרה יום אחד.
מאמיני "הסוד" בטח יגידו שזימנתי את הסרטן בעצם זה שפחדתי ממנו כל כך, אבל למזלי אני לא מאמין בסוד, כי אחרת הייתי אמור לזכות בלוטו כבר איזה 6 או 7 פעמים, רק שזה לא קרה. אבל אתם יודעים מה? אם אזכה בלוטו, אני מוכן להאמין בסוד. אולי אמלא השבוע...
העובדה שזה קרה שינתה בי משהו. פתאום אני הרבה יותר אופטימי, חייכן ונינוח משהייתי כנראה אי פעם בחיי. במקביל הפכתי להרבה פחות חרדתי משהייתי אי פעם. ההתגשמות של הפחד הזה שלי גרמה לי להבין שגם כשהפחד הגדול ביותר מתגשם, השמיים לא נופלים. בעצם עמדו בפני שתי אפשרויות: להתחיל לבכות על מר גורלי, או להפסיק להתמקד בשטויות ולהתחיל להנות ממה שקורה סביבי. החלטתי שאני מפסיק לפחד, מפסיק לחשוש ומפסיק להצטער, ומתחיל להנות ממה שיש לי בדיוק כמו שהוא. לא חידשתי לעצמי הרבה, כי אני מאמין בזה כבר הרבה זמן, אבל המחלה הזו הביאה אותי לסוג של דה-סנסיטיזציה לפחדים שלי. האם יופיעו פחדים חדשים? אני בספק. לא אתן להם לצוץ.
הפחד מהסרטן היה שריד אחרון לבנאדם שהייתי אי אז, לפני הרבה שנים. הייתי עסוק בלפחד. ממה? מהכל. בעזרת עבודה קשה הצלחתי להפטר מכל הפחדים שהיו לי, והיו לי, ורק מהפחד המציק הזה לא הצלחתי להפטר. ואז הוא בא. והנה... הכל בסדר.
ברור לי שאבריא מזה, זה רק עניין של זמן וכמה טיפולים, ואני כמו חדש. יהיו עוד מכות בחיים שלי, אני בטוח בזה. האם אני מפחד מהן? ממש לא. אתמודד עם מה שיבוא, ואעשה את זה עם חיוך.
שינוי אווירה:
כמה מבני משפחתי אומרים לי מדי פעם שאמנם אני החולה, אבל זה קרה לכולם. זה בדרך כלל התירוץ שלהם לבוא איתי להפגש עם הרופאה או לבכות לידי ולהרגיש רע ולחפש נחמה ממני. אין לי בעיה לתת נחמה, ואין לי בעיה לעודד את כולם סביבי. אני כנראה האופטימיסט היחיד במשפחה, אבל האמירה שזה קרה לכולם מרגיזה אותי. זה לא קרה לכולם! זה קרה לי! רק לי התנפחו הבלוטות עד כדי כך שהפסקתי להרגיש את קצות האצבעות! רק לי מגרדות הידיים עד כדי כך שבא לי לשייף אותן עם פצירה! רק לי החדירו מחט לתוך העצם של הישבן, מה שגורם לי לצלוע עד עכשיו! רק לי הוציאו חתיכת בית שחי לביופסיה! רק אותי דקרו מספר דו ספרתי של פעמים בתוך פחות מחודש! רק אני עלול לאבד את היכולת להתרבות! רק אני מתלונן כבר חודשים על עייפות כרונית ומקבל מהסביבה נזיפות שאני ישן יותר מדי! רק אני חולה פה בסרטן... ברוך השם... אני יודע שאני יכול להתמודד עם זה בתוכי, אבל אני בספק אם הייתי מסוגל להתמודד עם זה אצל מישהו אחר.
| |
| כינוי:
בן: 49
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
