לחיות עם, להרגיש בלי

הייתם מצפים שאחרי ההמלצה של השבוע שעבר ארכב על גלי ההצלחה ואפרסם עוד איזה פוסט מוקדם ככל האפשר, נכון? אז זהו, שדבר מה קטן מנע ממני את התענוג...

טיפול כימותרפי ראשון מאחורי. לא, זה לא היה נורא כמו שזה נראה בסרטים, זה אפילו לא היה נורא כמו שסיפרו לי כמה ממכרי שעברו את זה על בשרם, אבל זה גם לא טיול בפארק.

הטיפול עצמו עבר בסדר. עירוי שזורם לתוכי, כמו כל עירוי נוזלים אחר, רק בצבעים עליזים. בין לבין הזרימו לתוכי כל כך הרבה תרופות נגד הקאה שגם אם היו מראים לי את ד"ר רות וסטהיימר בעירום, הייתי נשאר אדיש. זה לקח שבע וחצי שעות, אבל זה נגמר. ביליתי את הזמן עם אשתי במרתון "האוס" במחשב הנייד, ובסך הכל נהנינו. מצחיק, לא?

כשיצאנו מבית החולים ועלינו על המונית בחזרה, איבדתי את זה. אני זוכר את עצמי יוצא מבית החולים ונכנס למונית, ואני זוכר במעורפל את עצמי יוצא מהמונית וכנראה מגיע איכשהו הביתה, אבל אלו תמונות מטושטשות מאוד... לקראת הערב המאוחר יותר התעוררתי מספיק כדי לקום מהמיטה, והלכתי לשבת עם הוריי שבאו לבקר. אה, כן, ואכלתי. המון. בלי אבחנה ובלי הבחנה.

יום אחרי כן קמתי בכיף, הרגשתי מצוין. העולם חייך ואני חייכתי אליו בחזרה. עד הצהריים... אני זוכר את הצהריים באופן מעורפל, אבל אחריהם בא מיד הערב המאוחר כשהצלחתי לשוטט קצת מחוץ למיטה. ביום שישי הפסיק הגוף שלי לתעתע בי. פשוט הרגשתי רע. לא בחילות, כמעט שלא, אבל עייפות מטורפת וסלידה מטורפת ממאכלים שרק שלשום טרפתי. חוץ מזה שפתאום התחשק לי לאכול כל מיני דברים לא ברורים כמו סביח נוטף שמן בעשר בבוקר, ורצוי שיהיה מגולגל בתוך פיצה (הפיצה לבד עשתה לי בחילה). שווארמה אהובתי משכבר הפכה למוקד לבחילה. סיני? רק השלט כמעט הפך את קרביי. בקיצור, הפכתי בין לילה לאישה בהריון! וזה עוד בלי לדבר על הצרבות..

בגלל הרעלים שהזליפו לתוכי אני חייב לשתות שלושה ליטרים של מים כל יום, אחרת הכליות שלי בסכנה מכל הג'יפה שמסתובבת בדם שלי (גידולים מתפוררים למשל...), וחוץ מזה שאסור לי להחשף לשמש ואני חייב להתקלח בתדירות גבוהה כי גם העור שלי מפריש רעלים. נהדר, לא? זה עוד לפני שציינו שהמערכת החיסונית שלי צפויה לדפוק נפקדות בקרוב ולהפעיל רק כיתת כוננות.

אז הטיפול הראשון עבר. מסיבה לא ברורה הוא זכור לי כגרוע יותר משהוא היה בפועל, אבל זו כנראה קללת הרטרוספקטיבה. בפועל לא הרגשתי כלום במהלכו ועם התופעות של אחר כך אפשר להתמודד.

אה, כן, גילחתי את הראש. קניתי כובע מגניב אש (ניו יורק יאנקיס שחור על שחור) עם גזרה שכאילו נתפרה עלי (3930). הבנתי שאין לי בעיה להיות קירח, אבל יש לי בעיה עם לאבד את השיער בנשירה איטית.

המשבר היחיד נרשם כשהסתכלתי במראה אחרי הגילוח ושמתי את הכובע על הראש. פתאום ניבט אלי מהמראה חולה סרטן לפי מיטב הcancer שיק. פתאום נזכרתי בשכן ההוא שלי שנפטר מסרטן לפני יותר מעשרים שנה. הבן אדם הראשון שהיכרתי שמת מסרטן, עוד כשזו הייתה מחלה נדירה שאף אחד לא הכיר כמעט. הוא היה בן אדם חזק וצעיר עם שיער שופע, אב לארבעה בנים, שיום אחד עברתי מול ביתו וראיתי אותו נכנס לתוך מונית כשהוא לבן, קירח, עיוור ובקושי הולך. הוא היה שעון על הבנים הבוגרים שלו. התמונה הזו הפחידה אותי פתאום.

אחרי רגע התנערתי, הסתכלתי שוב במראה וחייכתי. הכובע הזה באמת נראה עלי מעולה. אני אחלים. זה ברור. אני לא הולך לשום מקום. ויש לי כובע מגניב...

טיפ – אם חליתם, עשו לעצמכם טובה ותתרחקו מחוברת ההסברה של האגודה למלחמה בסרטן. מדכא ת'ישבן...

ועוד דבר קטן - אני אוהד של הבולס, אבל הקבוצה השנייה שלי הייתה הסלטיקס עוד מהימים שלארי בירד היה שחקן פעיל. אני מתכוון לקנות עוד כמה כובעים, שיהיו לי. התכנון המקורי היה כובע של הבולס, אבל אם הסלטיקס לוקחים אליפות, אני קונה את הכובע הרשמי שייצא... גו בוסטון!