לחיות עם, להרגיש בלי

"אלוהים, רק שזה לא יהיה סרטן. אני מתחנן אליך, שזה לא יהיה סרטן!" התפללתי.

היו לי יחסים טובים עם אלוהים. התגאיתי ביחסים הטובים שלי איתו/איתה/מה-שלא-יהיה. בכל פעם שאדם דתי ניסה להראות לי שיש לו דרך טובה יותר לעבוד את ה', הסברתי לו בכבוד שאני מכבד את הדרך שלו, אבל לי ולאלוהים יש יחסים מצוינים והבנה הדדית.

"סרטן." הקול של הרופאה מהדהד. היא ממשיכה לדבר, אבל בראש שלי מסתובבת רק מילה אחת. "סרטן." היא מדברת על טיפולים, על אחוזי החלמה מצוינים, על תהליך קצר שבסופו אני יוצא מזה, אבל לי בראש מהדהדת רק מילה אחת. המילה שהיא בעיני התגלמות, ועכשיו גם התגשמות, כל הפחדים כולם. "סרטן." מילה אחת, ארבע אותיות, פחד קמאי. כזה שאין לו מתחרים.

ואז זה קורה. אני חווה את הפחד הכי גדול שלי מתגשם ומבין שעכשיו נשארתי אני להלחם בו בעולם האמיתי, ולא רק בדימיון. הפעם זה אמיתי. כל הפחדים כולם מתמוססים, ואני נותר עירום מפחדים, ויחד איתם נשאר לו מאחור גם אלוהים. חבר דמיוני שהיה אמיתי בדיוק כמו כל הפחדים שלי ונעלם יחד איתם.

דברים רעים קורים גם לאנשים טובים. אנשים רעים לא באמת סובלים. לא כאן ולא בעולם הבא. אין קארמה, הגלגל לא מסתובב. לא כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת. מה שתעשה לאחרים, יעשו לך. זה עדיין נכון. יש אמיתות שלא משתנות.

אני לא צריך יותר אלוהים. הרבה אנשים חולים פונים אליו ומבקשים עזרה. קל יותר להתמודד עם העולם כשלצידך עומדת ישות אומניפוטנטית שמבטיחה לך שאם תקיים 613 מצוות תזכה לחיי עולם. אם לא כאן, אז בעולם הבא. אתם קולטים? זו סיסמת הפרסום האולטימטיבית! אתה מקבל הבטחה חד משמעית ובלתי חוזרת לחיי נצח מאושרים בעולם הבא! אם באמת יש עולם הבא, הרווחת. אם אין, אין מי שיתבע אותם! זה הפשע המושלם! פשוט גאוני! חבל שזה לא אני שחשבתי על זה. אני לא זקוק לו, לא מעוניין בו, לא מאמין שהוא קיים.

יש באנשים מאמינים איזו שהיא תמימות נעימה. באלו שהם לא פנאטיים מטורפים כמובן. הם באמת רוצים להיות אנשים טובים יותר, והם מאמינים שיש למעלה אבא גדול שמסתכל עליהם. את שלדי הדינוזאורים הוא שם כדי לבחון את מאמיניו אם עדיין יאמינו בו, או שייפלו בפח של המדענים הכופרים שמנסים לפתות אותם. (אמיתי! אישה דתייה טענה זאת בפני), או לחילופין, הם מוזכרים בתנ"ך בתור תנינים גדולים ושאר מיני מפלצות, וכל תיארוך הפחמן מקורו בטעות. העדפתי להאמין למרות שעוד לא היכרתי רב שהסביר באמת איך הדת מצליחה לסתור את עקרונות המדע כשאלו מפריכים אותה ללא בעיה. העדפתי להאמין למרות שהמתמטיקה שמאחורי האביוגנזה והאבולוציה עובדות הרבה יותר טוב מנחש מדבר. העדפתי להאמין למרות שבתוך תוכי ידעתי שהאמונה הזו היא לא רציונאלית, ולא במובן הטוב שהמאמינים האדוקים נהנים כל כך להציג. העדפתי להאמין למרות שכל הדתות, סובלניות ככל שיהיו, מאמינות שבסופו של דבר האל שלהם יחסל או ימיר את כל הכופרים והם יזכו לחיי נצח בגן עדן כזה או אחר בעוד הכופרים ישרתו אותם. העדפתי להאמין למרות שבסופו של דבר אם פורטים את זה לפרוטות הדת לא נתנה לנו שום דבר טוב (ואני מאתגר אתכם למצוא אפילו אחד כזה. עשרת הדיברות לא נחשבות. חיות בנות אותו גזע, אפילו חילוניות, לא הורגות אחת את השנייה ברוב המקרים. אנחנו כן. תמיד. לרוב דווקא בשם הדת). העדפתי להאמין כי זה היה נוח. כי נעים להרגיש בצד הצודק. כי מפחיד לחשוב שאולי זה נכון ואם לא אאמין אמצא את עצמי מחפש תירוצים ביום הדין. כי אם אהיה אדם טוב אלוהים ישמור עלי...

אלוהים הוא סיבה. אלוהים הוא לפעמים גם תירוץ. אלוהים יכול להיות גורם טוב, אבל למרבה הצער ברוב המקרים הוא לא. אם היה אלוהים הוא לא היה מניח לכל כך הרבה אנשים למות ולהיהרג למען שמו. אם היה אלוהים הוא היה מוצא לעצמו עיסוקים קצת יותר טובים מלהחביא דינוזאורים כדי לאתגר את מאמיניו. אם היה אלוהים הוא היה מפטר את כל כוהני הדת שטוענים שיש בני אדם, ויש בני אדם טובים פחות. אם היה אלוהים הוא היה מוציא לגמלאות את כל מוכרי הקמעות ולוחשי הלחשים שעושקים את חסרי הישע בשמו. אם היה אלוהים הוא היה מחזיק בארנק כרטיס אדי, כי זו באמת מצווה.

הסרטן הרג לי את האלוהים. הוא השאיר אותי לבד בעולם. הנה עוד סיבה לשמוח שהוא קרה לי ;)