לחיות עם, להרגיש בלי

לא באמת הופתעתי. חמש שנים אחרי, שוב שבועות, שוב הוריי בחו"ל, שוב סוזן וגה מגיעה לישראל... מה צריך יותר מזה כדי לדעת שזה חזר? אה, כן, גירודים בידיים וחולשה כללית.

כשישבתי אצל ד"ר ליבסטר וביקשתי ממנה לדעת מה האפשרויות שלי היא זרקה מיד את ה-ABVD, אותו צירוף שאני מכיר טוב כל כך של ארבעה רעלים שכל אחד מהם הורג את הסרטן ובמקביל מערכות חיוניות בגוף. הטלתי ווטו מוחלט. מסטטיסטיקות שקראתי יש סיכוי של 30% לפגיעה משמעותית בלב ובראות. לא סיכון מבוטל שאפשר להתעלם ממנו, ולא כזה שאני מוכן לקחת פעמיים בחיים. תודה.

כמובן שמיד עלו המחשבות, כן טיפול, לא טיפול, אולי רפואה סינית/טבעונית/קמעות ולחשים... העיקר לא להכניס את הזבל הזה לגוף פעם נוספת, אבל ליבסטר הבטיחה לי שנמצא את הטיפול המתאים, כזה שלא יגרום לנזק לטווח הארוך. עולם הרפואה התקדם בחמש השנים האחרונות ויש כבר כמה חידושים נחמדים* (*נחמדים=לא יגרמו לי לשבת על כסא גלגלים עם בלון חמצן על הברכיים).

סיפרתי למיעוט נבחר ומצומצם של אנשים. אין לי כוח לזה הפעם. ב-2010 הייתי חזק בשביל כולם, עודדתי, תמכתי, שידרתי אופטימיות ובאופן כללי הייתי נער הפוסטר של החשיבה החיובית של הסרטן. הפעם לא בא לי. אני פאקינג חולה. שכולם יסתובבו קצת סביבי לשם שינוי. שיעודדו אותי. לא רחמים, אני אלרגי לרחמים, אבל תתאמצו קצת, זונות! מה קרה? כשאתם תהיו חולים אתם יודעים שאני אעמוד לידכם עם דלי ואחזיק לכם את השיער כשאתם מקיאים.

גרושתי בסדר גמור. היא עוזרת במה שהיא יכולה, מעודדת ובאופן כללי משתדלת להיות נחמדה ככל האפשר. זו חזית אחת שנחסכת ממני וטוב שכך.

לאקסית, זו שעזבה אותי לפני חודש, סיפרתי בסוף. זה לקח כמה שבועות, אבל בסוף סיפרתי לה מסיבות שלא אפרט (לפחות לא כרגע. אולי אקדיש לזה פוסט נפרד).

מהצד החיובי, הערב אני לוקח את הבנות להופעה של סוזן וגה... חמש שנים אחרי ההופעה ההיא כשבקושי צעדתי עד למושב שלי, בלי שיער ובלי גבות. לפחות הפעם יש לי שיערות באף.

זה היה אמור להיות פוסט הרבה יותר ארוך, אבל את החלק הנוסף אשמור לפעם אחרת.

כמעט חמש שנים שלא כתבתי כאן, מלבד שלושה פוסטים שחלקם קצת מיותרים, כמעט חמש שנים שלא כתבתי כאן שום דבר אישי, ולא פלא. מהסרטן החלמתי לפני חמש שנים. הספקתי להתגרש, להיכנס לזוגיות ארוכה שגם היא הסתיימה לבסוף, ובדיוק כשנדמה היה שסוף סוף הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה עם תפקיד חדש, דירה משלי וזוגיות חדשה ומלבלבת, זה קרה. השבועיים מהגיהנום.

זה התחיל כשהחברה עזבה אותי. היא לא הלכה יותר מדי סחור סחור. פשוט הודיעה שהיא כבר לא אוהבת כמו פעם ושמבחינתה זה נגמר. ככה הסתיימו להם עשרה חודשים שהיו ברובם טובים ובסופם מאתגרים וקשים, כשהרגשתי בהתרחקות שלה שהלכה והתגברה. עברו עליה לא מעט דברים קשים בחודשים הללו. היא עברה משברים בריאותיים, כלכליים, אישיים ועוד. לא היה לה פשוט. הזוגיות הפכה מבחינתה ממקום של נחמה ומפלט לעוד מטלה שהיא צריכה לבצע בשגרת יומה ואת התוצאה חשפתי כבר.

בדיוק שבוע אחר כך, כשהרגשתי שאני מתחיל לצאת מהמשבר הגדול וחוזר להרגיש קצת כמו בנאדם זה קרה. הרופאה שלי התקשרה והודיעה לי בנימה חצי היסטרית שמשהו בבדיקה האחרונה לא היה טוב ושאתייצב אצלה מיד. התייצבתי, היא ניסתה להרגיע אותי שסביר להניח שזה כלום. בלוטה נפוחה שמקרינה קצת. היא לא מספיק גדולה, לא נמצאת במקום  אופייני ללימפומה, אבל חייבים לבדוק. היא שאלה אם עברתי טיפולי שיניים או מחלת חום, אבל לא.

חמוש בערימת טופסולוגיה יצאתי להשיג את כל ההתחייבויות וההפניות לביופסיה הדחוםפה שנקבעה לי לימים לאחר מכן, כשבליבי תקווה שעד הביופסיה הרופאה הבודקת כבר לא תמצא שם שום בלוטה נפוחה. הייתה דלקת והיא עברה. לצערי הרופאה הבודקת מצאה את הבלוטה הנפוחה מיד וציינה כמה שהיא גדולה. ההמשך כלל סצינה שבה לגרוני הוחדרו כמה מחטים - דקסטר סטייל, ולאחריהם מכשיר שמזכיר דוקרן קרח. הוא גם עושה "קליק" די חזק כשהוא אוסף את הדגימה.

סיפרתי לכמה חברות נבחרות. להורים לא סיפרתי, חבל להדאיג אותם סתם כל עוד לא ברור אם החתול שבתיבה מת או חי. אולי גם לאחר מכן לא אספר להם כלום. נראה. בינתיים עובר עם עצמי כמה וכמה בדיקות אישיות כדי להבין איך לעזאזל זה קרה ומה אני עושה לא בסדר. יש לי כמה חשדות בנושא, אבל לפני שאני מגיע למסקנות אני מחכה לראות אם אני באמת חולה, או שמדובר באזעקת שווא.

בעוד שבוע וחצי התוצאות. מבטיח לעדכן.

"אלוהים, רק שזה לא יהיה סרטן. אני מתחנן אליך, שזה לא יהיה סרטן!" התפללתי.

היו לי יחסים טובים עם אלוהים. התגאיתי ביחסים הטובים שלי איתו/איתה/מה-שלא-יהיה. בכל פעם שאדם דתי ניסה להראות לי שיש לו דרך טובה יותר לעבוד את ה', הסברתי לו בכבוד שאני מכבד את הדרך שלו, אבל לי ולאלוהים יש יחסים מצוינים והבנה הדדית.

"סרטן." הקול של הרופאה מהדהד. היא ממשיכה לדבר, אבל בראש שלי מסתובבת רק מילה אחת. "סרטן." היא מדברת על טיפולים, על אחוזי החלמה מצוינים, על תהליך קצר שבסופו אני יוצא מזה, אבל לי בראש מהדהדת רק מילה אחת. המילה שהיא בעיני התגלמות, ועכשיו גם התגשמות, כל הפחדים כולם. "סרטן." מילה אחת, ארבע אותיות, פחד קמאי. כזה שאין לו מתחרים.

ואז זה קורה. אני חווה את הפחד הכי גדול שלי מתגשם ומבין שעכשיו נשארתי אני להלחם בו בעולם האמיתי, ולא רק בדימיון. הפעם זה אמיתי. כל הפחדים כולם מתמוססים, ואני נותר עירום מפחדים, ויחד איתם נשאר לו מאחור גם אלוהים. חבר דמיוני שהיה אמיתי בדיוק כמו כל הפחדים שלי ונעלם יחד איתם.

דברים רעים קורים גם לאנשים טובים. אנשים רעים לא באמת סובלים. לא כאן ולא בעולם הבא. אין קארמה, הגלגל לא מסתובב. לא כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת. מה שתעשה לאחרים, יעשו לך. זה עדיין נכון. יש אמיתות שלא משתנות.

אני לא צריך יותר אלוהים. הרבה אנשים חולים פונים אליו ומבקשים עזרה. קל יותר להתמודד עם העולם כשלצידך עומדת ישות אומניפוטנטית שמבטיחה לך שאם תקיים 613 מצוות תזכה לחיי עולם. אם לא כאן, אז בעולם הבא. אתם קולטים? זו סיסמת הפרסום האולטימטיבית! אתה מקבל הבטחה חד משמעית ובלתי חוזרת לחיי נצח מאושרים בעולם הבא! אם באמת יש עולם הבא, הרווחת. אם אין, אין מי שיתבע אותם! זה הפשע המושלם! פשוט גאוני! חבל שזה לא אני שחשבתי על זה. אני לא זקוק לו, לא מעוניין בו, לא מאמין שהוא קיים.

יש באנשים מאמינים איזו שהיא תמימות נעימה. באלו שהם לא פנאטיים מטורפים כמובן. הם באמת רוצים להיות אנשים טובים יותר, והם מאמינים שיש למעלה אבא גדול שמסתכל עליהם. את שלדי הדינוזאורים הוא שם כדי לבחון את מאמיניו אם עדיין יאמינו בו, או שייפלו בפח של המדענים הכופרים שמנסים לפתות אותם. (אמיתי! אישה דתייה טענה זאת בפני), או לחילופין, הם מוזכרים בתנ"ך בתור תנינים גדולים ושאר מיני מפלצות, וכל תיארוך הפחמן מקורו בטעות. העדפתי להאמין למרות שעוד לא היכרתי רב שהסביר באמת איך הדת מצליחה לסתור את עקרונות המדע כשאלו מפריכים אותה ללא בעיה. העדפתי להאמין למרות שהמתמטיקה שמאחורי האביוגנזה והאבולוציה עובדות הרבה יותר טוב מנחש מדבר. העדפתי להאמין למרות שבתוך תוכי ידעתי שהאמונה הזו היא לא רציונאלית, ולא במובן הטוב שהמאמינים האדוקים נהנים כל כך להציג. העדפתי להאמין למרות שכל הדתות, סובלניות ככל שיהיו, מאמינות שבסופו של דבר האל שלהם יחסל או ימיר את כל הכופרים והם יזכו לחיי נצח בגן עדן כזה או אחר בעוד הכופרים ישרתו אותם. העדפתי להאמין למרות שבסופו של דבר אם פורטים את זה לפרוטות הדת לא נתנה לנו שום דבר טוב (ואני מאתגר אתכם למצוא אפילו אחד כזה. עשרת הדיברות לא נחשבות. חיות בנות אותו גזע, אפילו חילוניות, לא הורגות אחת את השנייה ברוב המקרים. אנחנו כן. תמיד. לרוב דווקא בשם הדת). העדפתי להאמין כי זה היה נוח. כי נעים להרגיש בצד הצודק. כי מפחיד לחשוב שאולי זה נכון ואם לא אאמין אמצא את עצמי מחפש תירוצים ביום הדין. כי אם אהיה אדם טוב אלוהים ישמור עלי...

אלוהים הוא סיבה. אלוהים הוא לפעמים גם תירוץ. אלוהים יכול להיות גורם טוב, אבל למרבה הצער ברוב המקרים הוא לא. אם היה אלוהים הוא לא היה מניח לכל כך הרבה אנשים למות ולהיהרג למען שמו. אם היה אלוהים הוא היה מוצא לעצמו עיסוקים קצת יותר טובים מלהחביא דינוזאורים כדי לאתגר את מאמיניו. אם היה אלוהים הוא היה מפטר את כל כוהני הדת שטוענים שיש בני אדם, ויש בני אדם טובים פחות. אם היה אלוהים הוא היה מוציא לגמלאות את כל מוכרי הקמעות ולוחשי הלחשים שעושקים את חסרי הישע בשמו. אם היה אלוהים הוא היה מחזיק בארנק כרטיס אדי, כי זו באמת מצווה.

הסרטן הרג לי את האלוהים. הוא השאיר אותי לבד בעולם. הנה עוד סיבה לשמוח שהוא קרה לי ;)