לחיות עם, להרגיש בלי

הרבה זמן לא כתבתי. הסיבה העיקרית היא שלא הרגשתי צורך אמיתי לכתוב, אבל יש גם סיבות טכניות שלא נכנס אליהן כרגע.

הטיפולים הכימותרפיים עומדים להסתיים! כולי אושר מהעניין הזה, כי זה באמת לא פיקניק. אני מנסה להסביר לאנשים שלא היו בזה (שלא תדעו מצרות) מה בדיוק התחושה, אבל לא נראה לי שאפשר לתאר את זה במילים. התחושות המגעילות שעוברות בגוף הן לא משהו שהמציאו לו מילים. אולי בעעע תיטיב לתאר את זה. בעלון של הפרוטוקול כתוב (בין השאר) "תופעות דמויות שפעת" אבל זה ממש לא זה. שפעת זה עוד נחמד יחסית, וזה עוד בלי לתאר את הטעם המזעזע הזה בפה. אני מכנה אותו בחיבה "טעם של אדריאמיצין" (חפשו בגוגל אם אתם ממש סקרנים). אני משער שזה לא באמת הטעם של האדריאמיצין, בעיקר מכיוון שאדריאמיצין נוטה לשרוף את הרקמות שאיתן הוא בא במגע ולכן אני בספק אם ישנם קולטני טעם אנושיים שמסוגלים להתמודד איתו, אבל כך הם שמות חיבה.

עזבו לרגע את הניסיון לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, הסוגיה הבוערת בפוסט של היום היא השיער. אז לא איבדתי את כל השיער. שיער הראש התדלדל משמעותית ואני מגלח אותו, אבל העובדה היא שאני נאלץ לעשות כן אחת לשבוע בערך. הגבות שלי כמעט נעלמו, אבל הן עוד שם. המקומות שבהם השיער דפק נפקדות משמעותית יותר פחות נראים לעין, וברשותכם, או שלא ברשותכם, את המידע הזה אשאיר לעצמי. כן אחלוק אתכם את נושא השיערות באף.

שיער באף נחשב למטרד. אני משוכנע שרובכם ככולכם מצאתם את עצמכם דוחפים לאף עצמים ייעודיים יותר או פחות במטרה לצמצם את היער שמנסה לפרוץ לו מתוך הנחיריים ולהרוס לכם את התדמית. אני אישית דגלתי בשיטת המריטה, למרות העיטושים הנלווים. מי האמין שיבוא היום שבו אחוש געגועים עזים לאותן שיערות שרק לפני חודשים ספורים עשיתי כל שביכולתי על מנת להפטר מהן?

מתברר שלקרחת על הראש מתרגלים. לקרחות בשאר מקומות בגוף גם כן מסתגלים. אז פתאום המגע של הבד על העור משתנה. שטויות. אבל האף... פתאום מטפחת הופכת לאביזר חובה, מכיוון שכל טפטוף קליל שבימים כתיקונם איש לא היה חש בו הופך לזרם שוצף כשאין בנמצא את סכר השיערות שיעצרו אותו! זו כבר טרדה אמיתית! הסתיו בפתח, ואני מפחד מהרגע שבו יתחילו העיטושים... עיטוש ללא סכר השיער באף עלול להיות בלתי נעים בעליל...

בקיצור, המסר שאותו אני מנסה להעביר הוא שלפעמים אנחנו לא מבינים את חשיבותם של דברים עד שהם אינם בנמצא... זה מקרה קלאסי. בפעם הבאה שאתם מורטים או גוזרים את השיערות באף, זכרו את אלו שנאלצים לעבור את המציאות היומיומית בלעדיהן...

עריכה:

וואו! המלצת העורך! איזו התרגשות! תודה!

את הפוסט הקודם בנושא סיימנו כשאני מתבונן באשתי ובבנותיי בחשש, אחרי שהכירורג בקופת החולים גרם לי להרגיש שאני עם רגל וחצי בקבר, וזאת בעידודה של פקידת הקבלה (שעשתה את המוטל עליה, אבל המוטל עליה הפחיד אותי...)

בשבת השתדלתי לא לחשוב על הבלוטה החשודה. יצאתי לטיול בהרים, וביליתי עם כולם כאילו כלום. ביום שני הלכתי לאולטרה-סאונד. עצה שלי, תתרחקו ממכון "מאר" במקור ברוך. זה לא הבודקים, זו החובבנות של פקידות הקבלה. לפחות של זו שאני נתקלתי בה וגרמה לי להתרוצץ בירושלים במשך שעות עד שקיבלתי את התוצאות (שהייתה צריך דחוף לבוקר שלמחרת) בגלל שאצלה, תאמינו או לא, המדפסת הייתה מקולקלת "כבר כמה ימים", לדבריה. בדיעבד התברר שהאולטרה-סאונד היה הרגע שבו התהפכו לי החיים...

בשלישי בבוקר הגעתי לאשפוז יום בהדסה ה"צ, ושם בדקה אותי ד"ר ל' המדהימה (טוב, נפרגן, ליבסטר. שלא תצטרכו אותה בחיים...) ד"ר ליבסטר אמרה שהיא מסכימה עם הכירורג מהכללית, וגם היא חושדת שזו לימפומה. היא קבעה לי תור לביופסיה כבר ביום שני בשבוע שאחרי. הוריי היו בחופשה באילת ולא ידעו עדיין כלום.

ביום רביעי המשכתי בסדרת בדיקות (CT וכו') וחזרתי הביתה, ממתין בקוצר רוח ליום שני. ביום חמישי בבוקר, בדרך לעבודה, התקשר אלי הפרופ' מהכירורגית בה"צ, וביקש ממני לבוא לניתוח מיד... הודעתי בעבודה, הזעקתי את אשתי, ונסעתי לבית החולים.אשתי וחברה מהעבודה הגיעו קצת אחרי, והמתנו. בצהריים הניתוח, שמיד אחריו הודעתי להוריי שהכל בסדר וסתם הוציאו לי בלוטה (לא אמרתי לימפה...)

בשישי השתחררתי, ואת הימים הבאים ביליתי בבית בחופשת מחלה. כל יום התקשרתי לשאול אם תוצאות הCT חזרו.

הציפייה נגמרה ביום חמישי כשד"ר ליבסטר התקשרה ובפיה החדשות הרעות, זה סרטן, והטובות, זו לימפומה של הודג'קין. כנראה הסרטן הכי ידידותי שאפשר לקבל.

באופן מוזר, הבשורה הרגיעה אותי. “סרטן" היה הפחד הכי גדול שלי מאז שאני זוכר את עצמי, ולקבל פתאום את הבשורה שהפחד הגדול ביותר שלך, באופן די פרדוקסלי, זה דבר מרגיע. כאילו, הרע מכל כבר קרה... עכשיו צריך להתמודד.

ההתמודדות כללה חזרה לעישון. לא קופסאות, אבל שתיים או שלוש סיגריות ליום, כמפלט מהמחשבות הטורדניות.

אשתי והוריי קיבלו את זה הרבה יותר קשה ממני. אני הייתי המרגיע הלאומי. הבוס שלי הבטיח לעזור בכל מה שיוכל, ואכן עזר בכל מה שביקשתי עד כה. בעבודה כולם מקסימים, ובאופן כללי אני מרגיש שיש לי מזל.

זהו... אלו היו שלושת השבועות הכי מורטי עצבים בחיי, אבל מכאן והלאה הבלוג הזה משנה כיוון, כי ההתמודדות שלי עם המצב הרבה יותר טובה ממה שדמיינתי.

יש פתגם שאומר "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.” אז הנה, עכשיו אני במקומו, ואתם יודעים מה? יהיה בסדר גמור. לא! לא יהיה בסדר גמור, יהיה מצוין.

בפרק הבא (כנראה), תובנות בעקבות הסרטן.