לחיות עם, להרגיש בלי

כמעט חמש שנים שלא כתבתי כאן, מלבד שלושה פוסטים שחלקם קצת מיותרים, כמעט חמש שנים שלא כתבתי כאן שום דבר אישי, ולא פלא. מהסרטן החלמתי לפני חמש שנים. הספקתי להתגרש, להיכנס לזוגיות ארוכה שגם היא הסתיימה לבסוף, ובדיוק כשנדמה היה שסוף סוף הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה עם תפקיד חדש, דירה משלי וזוגיות חדשה ומלבלבת, זה קרה. השבועיים מהגיהנום.

זה התחיל כשהחברה עזבה אותי. היא לא הלכה יותר מדי סחור סחור. פשוט הודיעה שהיא כבר לא אוהבת כמו פעם ושמבחינתה זה נגמר. ככה הסתיימו להם עשרה חודשים שהיו ברובם טובים ובסופם מאתגרים וקשים, כשהרגשתי בהתרחקות שלה שהלכה והתגברה. עברו עליה לא מעט דברים קשים בחודשים הללו. היא עברה משברים בריאותיים, כלכליים, אישיים ועוד. לא היה לה פשוט. הזוגיות הפכה מבחינתה ממקום של נחמה ומפלט לעוד מטלה שהיא צריכה לבצע בשגרת יומה ואת התוצאה חשפתי כבר.

בדיוק שבוע אחר כך, כשהרגשתי שאני מתחיל לצאת מהמשבר הגדול וחוזר להרגיש קצת כמו בנאדם זה קרה. הרופאה שלי התקשרה והודיעה לי בנימה חצי היסטרית שמשהו בבדיקה האחרונה לא היה טוב ושאתייצב אצלה מיד. התייצבתי, היא ניסתה להרגיע אותי שסביר להניח שזה כלום. בלוטה נפוחה שמקרינה קצת. היא לא מספיק גדולה, לא נמצאת במקום  אופייני ללימפומה, אבל חייבים לבדוק. היא שאלה אם עברתי טיפולי שיניים או מחלת חום, אבל לא.

חמוש בערימת טופסולוגיה יצאתי להשיג את כל ההתחייבויות וההפניות לביופסיה הדחוםפה שנקבעה לי לימים לאחר מכן, כשבליבי תקווה שעד הביופסיה הרופאה הבודקת כבר לא תמצא שם שום בלוטה נפוחה. הייתה דלקת והיא עברה. לצערי הרופאה הבודקת מצאה את הבלוטה הנפוחה מיד וציינה כמה שהיא גדולה. ההמשך כלל סצינה שבה לגרוני הוחדרו כמה מחטים - דקסטר סטייל, ולאחריהם מכשיר שמזכיר דוקרן קרח. הוא גם עושה "קליק" די חזק כשהוא אוסף את הדגימה.

סיפרתי לכמה חברות נבחרות. להורים לא סיפרתי, חבל להדאיג אותם סתם כל עוד לא ברור אם החתול שבתיבה מת או חי. אולי גם לאחר מכן לא אספר להם כלום. נראה. בינתיים עובר עם עצמי כמה וכמה בדיקות אישיות כדי להבין איך לעזאזל זה קרה ומה אני עושה לא בסדר. יש לי כמה חשדות בנושא, אבל לפני שאני מגיע למסקנות אני מחכה לראות אם אני באמת חולה, או שמדובר באזעקת שווא.

בעוד שבוע וחצי התוצאות. מבטיח לעדכן.

הרבה זמן לא כתבתי. הסיבה העיקרית היא שלא הרגשתי צורך אמיתי לכתוב, אבל יש גם סיבות טכניות שלא נכנס אליהן כרגע.

הטיפולים הכימותרפיים עומדים להסתיים! כולי אושר מהעניין הזה, כי זה באמת לא פיקניק. אני מנסה להסביר לאנשים שלא היו בזה (שלא תדעו מצרות) מה בדיוק התחושה, אבל לא נראה לי שאפשר לתאר את זה במילים. התחושות המגעילות שעוברות בגוף הן לא משהו שהמציאו לו מילים. אולי בעעע תיטיב לתאר את זה. בעלון של הפרוטוקול כתוב (בין השאר) "תופעות דמויות שפעת" אבל זה ממש לא זה. שפעת זה עוד נחמד יחסית, וזה עוד בלי לתאר את הטעם המזעזע הזה בפה. אני מכנה אותו בחיבה "טעם של אדריאמיצין" (חפשו בגוגל אם אתם ממש סקרנים). אני משער שזה לא באמת הטעם של האדריאמיצין, בעיקר מכיוון שאדריאמיצין נוטה לשרוף את הרקמות שאיתן הוא בא במגע ולכן אני בספק אם ישנם קולטני טעם אנושיים שמסוגלים להתמודד איתו, אבל כך הם שמות חיבה.

עזבו לרגע את הניסיון לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, הסוגיה הבוערת בפוסט של היום היא השיער. אז לא איבדתי את כל השיער. שיער הראש התדלדל משמעותית ואני מגלח אותו, אבל העובדה היא שאני נאלץ לעשות כן אחת לשבוע בערך. הגבות שלי כמעט נעלמו, אבל הן עוד שם. המקומות שבהם השיער דפק נפקדות משמעותית יותר פחות נראים לעין, וברשותכם, או שלא ברשותכם, את המידע הזה אשאיר לעצמי. כן אחלוק אתכם את נושא השיערות באף.

שיער באף נחשב למטרד. אני משוכנע שרובכם ככולכם מצאתם את עצמכם דוחפים לאף עצמים ייעודיים יותר או פחות במטרה לצמצם את היער שמנסה לפרוץ לו מתוך הנחיריים ולהרוס לכם את התדמית. אני אישית דגלתי בשיטת המריטה, למרות העיטושים הנלווים. מי האמין שיבוא היום שבו אחוש געגועים עזים לאותן שיערות שרק לפני חודשים ספורים עשיתי כל שביכולתי על מנת להפטר מהן?

מתברר שלקרחת על הראש מתרגלים. לקרחות בשאר מקומות בגוף גם כן מסתגלים. אז פתאום המגע של הבד על העור משתנה. שטויות. אבל האף... פתאום מטפחת הופכת לאביזר חובה, מכיוון שכל טפטוף קליל שבימים כתיקונם איש לא היה חש בו הופך לזרם שוצף כשאין בנמצא את סכר השיערות שיעצרו אותו! זו כבר טרדה אמיתית! הסתיו בפתח, ואני מפחד מהרגע שבו יתחילו העיטושים... עיטוש ללא סכר השיער באף עלול להיות בלתי נעים בעליל...

בקיצור, המסר שאותו אני מנסה להעביר הוא שלפעמים אנחנו לא מבינים את חשיבותם של דברים עד שהם אינם בנמצא... זה מקרה קלאסי. בפעם הבאה שאתם מורטים או גוזרים את השיערות באף, זכרו את אלו שנאלצים לעבור את המציאות היומיומית בלעדיהן...

עריכה:

וואו! המלצת העורך! איזו התרגשות! תודה!