ילדותי עברה עלי באזור המרכז. היה איתי בכיתה ילד אחד שהיה קצת שונה. אותו ילד, שנקרא לו י' כי היום הוא דמות מוכרת, לא היה מקובל בלשון המעטה. נכון יותר יהיה לומר שהוא היה מנודה. היה בו שוני מסוים שכנראה שהיה קשה לילדים בכיתה לקבל, מה שהוביל, כמו שקורה בדרך כלל אצל ילדים, לכינויים שונים בעיקר מעדות ה"הומו", “קוקסינל" ושאר כינויים שנחשבו בזמנו מעליבים, והיום נחשבים למקובלים ואף רצויים בחוגים שעליהם, מסתבר בדיעבד, נמנה י'.
לפני כמה חודשים, אחרי הרצח בבר-נוער בתל אביב, החלטתי להתנדב בבית הפתוח בירושלים מה שהביא אותי לחשוב עליו. ניסיתי ליצור איתו קשר דרך פייסבוק ורשתות אחרות, ולאתר אותו דרך גוגל ובדרכים נוספות. גיליתי שהוא הפך לחבר פעיל בקהילה הגאה, ושהוא פועל למען הציבור הלהט"בי. באיזה שהוא מקום קיוויתי שבהתנדבות שלי בבית הפתוח אני מונע קצת מהסבל מילדים כמו י'. עם י' עצמו ללא הצלחתי ליצור קשר,למרות ששלחתי לו מייל.
בכל אופן, יום אחד כשהייתי בכיתה ה' נדמה לי, הודיע י' שהוא חולה בסרטן, ברגל, הוא בחר להודיע את זה במסיבת כיתה של "סגנית מלכת הכיתה". התגובות היו מאוד אמוציונאליות, וכמו שקורה במקרים כאלה, המנודה הפך מהר מאוד לנדבך חשוב בהווי הכיתתי. כולם החלו משוחחים איתו, מזמינים אותו למפגשים וכו'. הסרטן הפך לדבר הכי טוב שקרה ל-י'.
הבעיה התחילה כשהתברר שהוא לא קרה ל-י'...
נדמה לי שזה היה כמה שבועות לאחר מכן, כשבשעת מחנך הודיע המחנכת של-י' יש משהו לומר לכיתה. י' קם על רגליו, וסיפר, בדמעות, שבדה את הסיפור מליבו מכיוון שלא הצליח לסבול את היחס של הכיתה אליו. ילדים בכיתה ה' לא יודעים מה היא אינטרוספקטיבה, וגם אם היינו יודעים, ספק אם היינו משתמשים בה. הכיתה העדיפה לחדש את החרם על י' ביתר שאת, ולא לנסות ולהבין את המשגים שלה שהביאו את י' לבצע צעד נואש כל כך. סגנית מלכת הכיתה התעצבנה בעיקר על זה שהוא הרס לה את המסיבה, והובילה את כל הכיתה בעקבותיה. אני דווקא יכול להבין את זה שהיא לקחה אישית את מה שהוא עשה לה, רק חבל שהיא לא הבינה שגם הוא לקח אישית את מה שהם עשו לו.
אני דווקא לא ניתקתי את הקשר עם י'. לא היינו חברים טובים במיוחד לפני כן, ולא הפכנו לחברים טובים אחרי כן, אבל גם לא התעלמתי מקיומו כפי שעשו אחרים. הוא אפילו היה אחד משמונת המוזמנים לבר המצווה שלי שנתיים לאחר מכן.
איך כל זה קשור אלי?
מדי פעם עולה בי מחשבה שאולי גם אני בעצם בודה את הסיפור מליבי מתוך איזו שהיא אשליה פסיכוטית, ושיום אחד אתעורר ממנה ואגלה ששיקרתי לעצמי ולסובבים אותי...
כמובן שברגעים כאלו כל מה שאני צריך לעשות זה לפתוח את התיק שלי ולהוציא את המכתב שכתבה לי ד"ר ליבסטר, והספקות נגמרים :)
מצד שני, אם היו שואלים אותי מה עדיף, סרטן או פסיכוזה, כנראה שהייתי בוחר בפסיכוזה...
לסיכום, י', רק בריאות. אם אתה קורא את זה במקרה, אתה בטח מזהה את עצמך, ואולי גם אותי. תדע שאני עדיין מצטער על כל מה שקרה בזמנו,ובעיקר על זה שלא עשיתי משהו כדי להקל את מצבך. אתה מוזמן ליצור קשר כאן, אם רק תרצה.