לחיות עם, להרגיש בלי

כמה מילים על אבי כהן ז"ל.

יאיר לפיד כתב היום בדף הפייסבוק שלו את המשפט הבא:

"אלמנתו של אבי כהן התראיינה היום ואמרה שסירבה לתרום את אבריו כדי שהוא "יהיה יפה במותו כמו בחייו". דווקא משום שסירבה לאשר את תרומת האיברים, ודווקא משום שנכנעה לרבנים חשוכים, ודווקא משום שהפכה עוד חמש משפחות לאומללות כמוה - היא מנעה מבעלה להיות יפה במותו כמו בחייו."

כמו ברוב המקרים, יאיר קולע בדיוק לדעתי (רוץ כבר לראשות הממשלה!!!).

אבי כהן, שאותו אני מודה שלא היכרתי בחייו, היה כנראה אדם משכמו ומעלה. אחרת קשה לי להסביר את הקרקס התקשורתי סביב התאונה שעבר.

למי שלא היה בארץ באותו זמן, אקצר:

אבי כהן, כדורגלן עבר בקבוצות ליברפול (שאני אוהב) ומכבי תל אביב (שאני לא סובל), נפצע בתאונת דרכים כשרכב על הקטנוע שלו ונפגע ע"י רכב. על ראשו הייתה קסדת חצי, מה שהביא לגל רכישות של קסדות מלאות (לפחות דבר חיובי אחד שיצא בעקבות מותו המצער).

לאחר מס' ימים הודיעו הרופאים למשפחה שאין פעילות מוחית, ושאבי מת למעשה. בשלב זה עמדו בפני המשפחה מספר אופציות; לתרום את איבריו, לנתק אותו מהמכונות ולהניח לו למות, או להמתין שליבו יפסיק לפעום. חשוב לציין שלאבי היה בארנק כרטיס אדי, כלומר, הוא ציווה לתרום את איבריו לאחר מותו.

מצב שבו הלב פועם עדיין והפעילות המוחית נפסקת הוא מצב אידאלי לתרומת איברים.

לפי הדיווחים בתקשורת כשהדבר התפרסם החלו רבנים שונים ומשונים לצבוא על דלתות בית החולים ולהבטיח למשפחה ניסים ונפלאות. רב מפורסם אחד נכנס לחדרו של אבי וטען שהוא מזהה פעילות מוחית, והבטיח שאבי יתעורר תוך ימים ספורים. קבוצת אברכים מישיבה מסוימת החלה להפעיל לחץ על המשפחה וטענה שאם המשפח תסרב לתרומת איברים אבי יתעורר בתוך שבוע, וכו'. המשפחה נכנעה לקבוצת החשוכות והאינטרסנטיות הללו והחליטה לסרב לבקשתו של אבי, ולא לתרום את איבריו למרות חוות הדעת הרפואית החד משמעית.

התוצאה, לצערינו, ידועה. הבטחות הרבנים למשפחה התבררו כשגויות במקרה הטוב ושקריות במקרה הרע. אבי נפטר לאחר מספר שעות, ליבו פסק מלפעום ואיבריו הפכו לבלתי שמישים לחלוטין.

רבים רבים ביקרו את המשפחה על ההחלטה, ורבים ביקשו שלא לשפוט את המשפחה על החלטה שקיבלה בשעה קשה. דעתי היא שאנשים נמדדים בעיקר בשעות הקשות. נורא קל להתדיין באופן תיאורטי על תרומת איברים כשאתה יושב על כורסה נוחה ואהוביך הבריאים לצידך. לדעתי אצילות נפש אמיתית היא לתרום את אברי יקירך כשהוא שוכב מולך מחובר למכונות. משפחת כהן נבחנה בשעתה הקשה וקיבלה החלטה שאני מגדיר כשגויה. אבי קבור כעת באדמה, ואיבריו מרקיבים לאיטם במקום לתת חיים ל-5 אנשים שיכולים היו להוות אנדרטה מהלכת לאדם שהיה אבי.

אני חתום על כרטיס אדי כבר משנת 1995. במרוצת השנים החלפתי כרטיס פעם אחת ב-2008, על מנת להוסיף את המשפט "בתנאי שאיש דת לבחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי". בעקבות מקרה אבי כהן החלפתי את הכרטיס פעם נוספת כך שהמשפט לא מופיע בו עוד.

אני לא מזלזל באמונה בתחיית המתים. עד לפני חודשים ספורים גם אני בניתי על זה. אבל גם אז לרגע לא חשבתי שביום תחיית המתים אקום כשמולי עומד משיח אובד עצות ושואל היכן הלב שלי. מי שמסוגל להחיות את המתים לא זקוק ללב המקורי שלי שבלאו הכי נרקב זה מכבר. אם הוא כן בונה על זה, אז אני חושש שלא מעט הרוגים באסונות, פיגועים ותאונות כאלה ואחרות עלולים למצוא את עצמם בבעיה קטנה. הרי לא כל האנשים מתים מיתת נשיקה במיטתם. האם דווקא אותם אלה שמתו על קידוש השם (כמו חיילי צה"ל והרוגי פיגועים) יקופחו ביום הדין מכיוון שלא נקברו שלמים? אני ממש בספק. לאור זאת ברור לי שהתירוצים של אנשים שזו הסיבה שלהם, מגוחכים.

גם סיבות כמו איסור הנאה מהמת, חוסר הסכמה לתרום לגוי וכדו', מגוחכות בעיני. הרי פיקוח נפש דוחה גם את איסור ההנאה מהמת, ואי הסכמה לתרום לגוי תביא לזה שגם ההיפך יהיה נכון ולאור אחוזי התורמים (הגבוהים) במגזר הערבי, נראה לי שכדאי לנו להשאר איתם ביחסים טובים. יש לא מעט רבנים שההיגיון הזה מקובל עליהם (דוגמת הרב שרלו, הרב איתן זן בר ועוד).

אני תקווה שפרשת אבי כהן ז"ל, ובעיקר הכיסוי התקשורתי האדיר שלו זכתה, תביא להבנה בציבור שעדיף לסמוך על הרופאים ולא על הנס, ושתרומת איברים היא מצווה גדולה הרבה יותר משמירה על שלמות גופת המת. בכך, אולי, ציווה לנו אבי את השפיות.

אני מקווה שהמשפחה הבאה שתעמוד באותה דילמה נוראית תזכור את המקרה של אבי ז"ל, ותעשה את הבחירה הנכונה היחידה האפשרית בעיני.

מה דעתכם בנושא?

לחתימה על כרטיס אדי, ליחצו כאן

עריכה - קיבלתי המלצת מערכת והגיעו הרבה תגובות, אז כמה דברים:

הרב עמאר אישר את התרומה (כך על פי התקשורת).

אין לי שום כוונה לבקר מגזר כזה או אחר, אלא את האנשים שניצלו את מצוקת המשפחה כדי למנוע ממנה לקיים את בקשתו של אבי ז"ל.