לחיות עם, להרגיש בלי

"אלוהים, רק שזה לא יהיה סרטן. אני מתחנן אליך, שזה לא יהיה סרטן!" התפללתי.

היו לי יחסים טובים עם אלוהים. התגאיתי ביחסים הטובים שלי איתו/איתה/מה-שלא-יהיה. בכל פעם שאדם דתי ניסה להראות לי שיש לו דרך טובה יותר לעבוד את ה', הסברתי לו בכבוד שאני מכבד את הדרך שלו, אבל לי ולאלוהים יש יחסים מצוינים והבנה הדדית.

"סרטן." הקול של הרופאה מהדהד. היא ממשיכה לדבר, אבל בראש שלי מסתובבת רק מילה אחת. "סרטן." היא מדברת על טיפולים, על אחוזי החלמה מצוינים, על תהליך קצר שבסופו אני יוצא מזה, אבל לי בראש מהדהדת רק מילה אחת. המילה שהיא בעיני התגלמות, ועכשיו גם התגשמות, כל הפחדים כולם. "סרטן." מילה אחת, ארבע אותיות, פחד קמאי. כזה שאין לו מתחרים.

ואז זה קורה. אני חווה את הפחד הכי גדול שלי מתגשם ומבין שעכשיו נשארתי אני להלחם בו בעולם האמיתי, ולא רק בדימיון. הפעם זה אמיתי. כל הפחדים כולם מתמוססים, ואני נותר עירום מפחדים, ויחד איתם נשאר לו מאחור גם אלוהים. חבר דמיוני שהיה אמיתי בדיוק כמו כל הפחדים שלי ונעלם יחד איתם.

דברים רעים קורים גם לאנשים טובים. אנשים רעים לא באמת סובלים. לא כאן ולא בעולם הבא. אין קארמה, הגלגל לא מסתובב. לא כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת. מה שתעשה לאחרים, יעשו לך. זה עדיין נכון. יש אמיתות שלא משתנות.

אני לא צריך יותר אלוהים. הרבה אנשים חולים פונים אליו ומבקשים עזרה. קל יותר להתמודד עם העולם כשלצידך עומדת ישות אומניפוטנטית שמבטיחה לך שאם תקיים 613 מצוות תזכה לחיי עולם. אם לא כאן, אז בעולם הבא. אתם קולטים? זו סיסמת הפרסום האולטימטיבית! אתה מקבל הבטחה חד משמעית ובלתי חוזרת לחיי נצח מאושרים בעולם הבא! אם באמת יש עולם הבא, הרווחת. אם אין, אין מי שיתבע אותם! זה הפשע המושלם! פשוט גאוני! חבל שזה לא אני שחשבתי על זה. אני לא זקוק לו, לא מעוניין בו, לא מאמין שהוא קיים.

יש באנשים מאמינים איזו שהיא תמימות נעימה. באלו שהם לא פנאטיים מטורפים כמובן. הם באמת רוצים להיות אנשים טובים יותר, והם מאמינים שיש למעלה אבא גדול שמסתכל עליהם. את שלדי הדינוזאורים הוא שם כדי לבחון את מאמיניו אם עדיין יאמינו בו, או שייפלו בפח של המדענים הכופרים שמנסים לפתות אותם. (אמיתי! אישה דתייה טענה זאת בפני), או לחילופין, הם מוזכרים בתנ"ך בתור תנינים גדולים ושאר מיני מפלצות, וכל תיארוך הפחמן מקורו בטעות. העדפתי להאמין למרות שעוד לא היכרתי רב שהסביר באמת איך הדת מצליחה לסתור את עקרונות המדע כשאלו מפריכים אותה ללא בעיה. העדפתי להאמין למרות שהמתמטיקה שמאחורי האביוגנזה והאבולוציה עובדות הרבה יותר טוב מנחש מדבר. העדפתי להאמין למרות שבתוך תוכי ידעתי שהאמונה הזו היא לא רציונאלית, ולא במובן הטוב שהמאמינים האדוקים נהנים כל כך להציג. העדפתי להאמין למרות שכל הדתות, סובלניות ככל שיהיו, מאמינות שבסופו של דבר האל שלהם יחסל או ימיר את כל הכופרים והם יזכו לחיי נצח בגן עדן כזה או אחר בעוד הכופרים ישרתו אותם. העדפתי להאמין למרות שבסופו של דבר אם פורטים את זה לפרוטות הדת לא נתנה לנו שום דבר טוב (ואני מאתגר אתכם למצוא אפילו אחד כזה. עשרת הדיברות לא נחשבות. חיות בנות אותו גזע, אפילו חילוניות, לא הורגות אחת את השנייה ברוב המקרים. אנחנו כן. תמיד. לרוב דווקא בשם הדת). העדפתי להאמין כי זה היה נוח. כי נעים להרגיש בצד הצודק. כי מפחיד לחשוב שאולי זה נכון ואם לא אאמין אמצא את עצמי מחפש תירוצים ביום הדין. כי אם אהיה אדם טוב אלוהים ישמור עלי...

אלוהים הוא סיבה. אלוהים הוא לפעמים גם תירוץ. אלוהים יכול להיות גורם טוב, אבל למרבה הצער ברוב המקרים הוא לא. אם היה אלוהים הוא לא היה מניח לכל כך הרבה אנשים למות ולהיהרג למען שמו. אם היה אלוהים הוא היה מוצא לעצמו עיסוקים קצת יותר טובים מלהחביא דינוזאורים כדי לאתגר את מאמיניו. אם היה אלוהים הוא היה מפטר את כל כוהני הדת שטוענים שיש בני אדם, ויש בני אדם טובים פחות. אם היה אלוהים הוא היה מוציא לגמלאות את כל מוכרי הקמעות ולוחשי הלחשים שעושקים את חסרי הישע בשמו. אם היה אלוהים הוא היה מחזיק בארנק כרטיס אדי, כי זו באמת מצווה.

הסרטן הרג לי את האלוהים. הוא השאיר אותי לבד בעולם. הנה עוד סיבה לשמוח שהוא קרה לי ;)

הרבה זמן לא כתבתי. הסיבה העיקרית היא שלא הרגשתי צורך אמיתי לכתוב, אבל יש גם סיבות טכניות שלא נכנס אליהן כרגע.

הטיפולים הכימותרפיים עומדים להסתיים! כולי אושר מהעניין הזה, כי זה באמת לא פיקניק. אני מנסה להסביר לאנשים שלא היו בזה (שלא תדעו מצרות) מה בדיוק התחושה, אבל לא נראה לי שאפשר לתאר את זה במילים. התחושות המגעילות שעוברות בגוף הן לא משהו שהמציאו לו מילים. אולי בעעע תיטיב לתאר את זה. בעלון של הפרוטוקול כתוב (בין השאר) "תופעות דמויות שפעת" אבל זה ממש לא זה. שפעת זה עוד נחמד יחסית, וזה עוד בלי לתאר את הטעם המזעזע הזה בפה. אני מכנה אותו בחיבה "טעם של אדריאמיצין" (חפשו בגוגל אם אתם ממש סקרנים). אני משער שזה לא באמת הטעם של האדריאמיצין, בעיקר מכיוון שאדריאמיצין נוטה לשרוף את הרקמות שאיתן הוא בא במגע ולכן אני בספק אם ישנם קולטני טעם אנושיים שמסוגלים להתמודד איתו, אבל כך הם שמות חיבה.

עזבו לרגע את הניסיון לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, הסוגיה הבוערת בפוסט של היום היא השיער. אז לא איבדתי את כל השיער. שיער הראש התדלדל משמעותית ואני מגלח אותו, אבל העובדה היא שאני נאלץ לעשות כן אחת לשבוע בערך. הגבות שלי כמעט נעלמו, אבל הן עוד שם. המקומות שבהם השיער דפק נפקדות משמעותית יותר פחות נראים לעין, וברשותכם, או שלא ברשותכם, את המידע הזה אשאיר לעצמי. כן אחלוק אתכם את נושא השיערות באף.

שיער באף נחשב למטרד. אני משוכנע שרובכם ככולכם מצאתם את עצמכם דוחפים לאף עצמים ייעודיים יותר או פחות במטרה לצמצם את היער שמנסה לפרוץ לו מתוך הנחיריים ולהרוס לכם את התדמית. אני אישית דגלתי בשיטת המריטה, למרות העיטושים הנלווים. מי האמין שיבוא היום שבו אחוש געגועים עזים לאותן שיערות שרק לפני חודשים ספורים עשיתי כל שביכולתי על מנת להפטר מהן?

מתברר שלקרחת על הראש מתרגלים. לקרחות בשאר מקומות בגוף גם כן מסתגלים. אז פתאום המגע של הבד על העור משתנה. שטויות. אבל האף... פתאום מטפחת הופכת לאביזר חובה, מכיוון שכל טפטוף קליל שבימים כתיקונם איש לא היה חש בו הופך לזרם שוצף כשאין בנמצא את סכר השיערות שיעצרו אותו! זו כבר טרדה אמיתית! הסתיו בפתח, ואני מפחד מהרגע שבו יתחילו העיטושים... עיטוש ללא סכר השיער באף עלול להיות בלתי נעים בעליל...

בקיצור, המסר שאותו אני מנסה להעביר הוא שלפעמים אנחנו לא מבינים את חשיבותם של דברים עד שהם אינם בנמצא... זה מקרה קלאסי. בפעם הבאה שאתם מורטים או גוזרים את השיערות באף, זכרו את אלו שנאלצים לעבור את המציאות היומיומית בלעדיהן...

עריכה:

וואו! המלצת העורך! איזו התרגשות! תודה!

הייתם מצפים שאחרי ההמלצה של השבוע שעבר ארכב על גלי ההצלחה ואפרסם עוד איזה פוסט מוקדם ככל האפשר, נכון? אז זהו, שדבר מה קטן מנע ממני את התענוג...

טיפול כימותרפי ראשון מאחורי. לא, זה לא היה נורא כמו שזה נראה בסרטים, זה אפילו לא היה נורא כמו שסיפרו לי כמה ממכרי שעברו את זה על בשרם, אבל זה גם לא טיול בפארק.

הטיפול עצמו עבר בסדר. עירוי שזורם לתוכי, כמו כל עירוי נוזלים אחר, רק בצבעים עליזים. בין לבין הזרימו לתוכי כל כך הרבה תרופות נגד הקאה שגם אם היו מראים לי את ד"ר רות וסטהיימר בעירום, הייתי נשאר אדיש. זה לקח שבע וחצי שעות, אבל זה נגמר. ביליתי את הזמן עם אשתי במרתון "האוס" במחשב הנייד, ובסך הכל נהנינו. מצחיק, לא?

כשיצאנו מבית החולים ועלינו על המונית בחזרה, איבדתי את זה. אני זוכר את עצמי יוצא מבית החולים ונכנס למונית, ואני זוכר במעורפל את עצמי יוצא מהמונית וכנראה מגיע איכשהו הביתה, אבל אלו תמונות מטושטשות מאוד... לקראת הערב המאוחר יותר התעוררתי מספיק כדי לקום מהמיטה, והלכתי לשבת עם הוריי שבאו לבקר. אה, כן, ואכלתי. המון. בלי אבחנה ובלי הבחנה.

יום אחרי כן קמתי בכיף, הרגשתי מצוין. העולם חייך ואני חייכתי אליו בחזרה. עד הצהריים... אני זוכר את הצהריים באופן מעורפל, אבל אחריהם בא מיד הערב המאוחר כשהצלחתי לשוטט קצת מחוץ למיטה. ביום שישי הפסיק הגוף שלי לתעתע בי. פשוט הרגשתי רע. לא בחילות, כמעט שלא, אבל עייפות מטורפת וסלידה מטורפת ממאכלים שרק שלשום טרפתי. חוץ מזה שפתאום התחשק לי לאכול כל מיני דברים לא ברורים כמו סביח נוטף שמן בעשר בבוקר, ורצוי שיהיה מגולגל בתוך פיצה (הפיצה לבד עשתה לי בחילה). שווארמה אהובתי משכבר הפכה למוקד לבחילה. סיני? רק השלט כמעט הפך את קרביי. בקיצור, הפכתי בין לילה לאישה בהריון! וזה עוד בלי לדבר על הצרבות..

בגלל הרעלים שהזליפו לתוכי אני חייב לשתות שלושה ליטרים של מים כל יום, אחרת הכליות שלי בסכנה מכל הג'יפה שמסתובבת בדם שלי (גידולים מתפוררים למשל...), וחוץ מזה שאסור לי להחשף לשמש ואני חייב להתקלח בתדירות גבוהה כי גם העור שלי מפריש רעלים. נהדר, לא? זה עוד לפני שציינו שהמערכת החיסונית שלי צפויה לדפוק נפקדות בקרוב ולהפעיל רק כיתת כוננות.

אז הטיפול הראשון עבר. מסיבה לא ברורה הוא זכור לי כגרוע יותר משהוא היה בפועל, אבל זו כנראה קללת הרטרוספקטיבה. בפועל לא הרגשתי כלום במהלכו ועם התופעות של אחר כך אפשר להתמודד.

אה, כן, גילחתי את הראש. קניתי כובע מגניב אש (ניו יורק יאנקיס שחור על שחור) עם גזרה שכאילו נתפרה עלי (3930). הבנתי שאין לי בעיה להיות קירח, אבל יש לי בעיה עם לאבד את השיער בנשירה איטית.

המשבר היחיד נרשם כשהסתכלתי במראה אחרי הגילוח ושמתי את הכובע על הראש. פתאום ניבט אלי מהמראה חולה סרטן לפי מיטב הcancer שיק. פתאום נזכרתי בשכן ההוא שלי שנפטר מסרטן לפני יותר מעשרים שנה. הבן אדם הראשון שהיכרתי שמת מסרטן, עוד כשזו הייתה מחלה נדירה שאף אחד לא הכיר כמעט. הוא היה בן אדם חזק וצעיר עם שיער שופע, אב לארבעה בנים, שיום אחד עברתי מול ביתו וראיתי אותו נכנס לתוך מונית כשהוא לבן, קירח, עיוור ובקושי הולך. הוא היה שעון על הבנים הבוגרים שלו. התמונה הזו הפחידה אותי פתאום.

אחרי רגע התנערתי, הסתכלתי שוב במראה וחייכתי. הכובע הזה באמת נראה עלי מעולה. אני אחלים. זה ברור. אני לא הולך לשום מקום. ויש לי כובע מגניב...

טיפ – אם חליתם, עשו לעצמכם טובה ותתרחקו מחוברת ההסברה של האגודה למלחמה בסרטן. מדכא ת'ישבן...

ועוד דבר קטן - אני אוהד של הבולס, אבל הקבוצה השנייה שלי הייתה הסלטיקס עוד מהימים שלארי בירד היה שחקן פעיל. אני מתכוון לקנות עוד כמה כובעים, שיהיו לי. התכנון המקורי היה כובע של הבולס, אבל אם הסלטיקס לוקחים אליפות, אני קונה את הכובע הרשמי שייצא... גו בוסטון!