לחיות עם, להרגיש בלי
בדיוק כשחשבתי שהכל מסתדר - הגיעו השבועיים מהגיהנום... מקווה שהחזרה תהיה קצרה. |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ספירות
הנושא החם בישראבלוג כרגע הוא 1460. אז לא בדיוק 1460, אבל נקודה שקצת מוזנחת בסיפורים על הסרטן, ולא בצדק.
הספירות. אני לא מדבר על הספירות הקבליות; חכמה, בינה וכו'. אני מדבר על ספירות דם. כאלה שבודקות מה שלום המערכת החיסונית ואיך היא מרגישה.
אז אצלי היא נמצאת, איך לומר, בחופשה.
הבדיקה הראשונה אחרי הטיפול הראתה 3900. כשסיפרתי לאחות בדאגה היא צחקה עלי.
"3900 זה המון! זה מיליונים!" אמרה.
"אבל קראתי שהטווח הנורמלי הוא 10800-4300." אמרתי בחשש.
"חמודי, זה בעולם שבחוץ. בעולם שלנו, פה, 3900 זה המון!" אמרה. תמיד נחמד להיות ראש לשועלים.
ד"ר ליבסטר הסכימה איתה והודיעה לי שאני לא צריך זריקות.
זה השתנה כשהספירה ירדה ל-3000 כמה ימים אחר כך.
"ניופוגן." היא הסבירה לי, "זה יעודד את המערכת החיסונית שלך לחזור לפעול."
לאחות הייתה דרך יצירתית יותר להסביר.
"המח עצם שלך נמצא בשביתה איטלקית. הניופוגן בא עם שוט ומכריח את המח עצם לעבוד. הבעיה היא שכשהוא מכה עם השוט, אתה מרגיש את זה יופי."
אז קיבלתי זריקה, והנחיה להמשיך ולהזריק בימים הבאים.
רד הערב, וכאבים אין. למעשה כל כך לא כאב לי שחששתי שהזריקה לא עובדת. אחר כך בא הבוקר. לא נזקקתי לשעון מעורר כדי לקום.
"אאוץ'" אמרתי בעודי מנסה להרים את עצמי מהמיטה.
"איה!" הוספתי כשניסיתי לצחצח שיניים כשכל גופי, בעיקר האגן, מרגיש כאילו מישהו דוחף לתוכו ברזל מלובן.
יש לי סף כאב גבוה. גבוה מאוד אפילו. פעם הייתי עושה התערבויות שכללו בחינה של סף הכאב שלי. ניצחתי תמיד. הדבר הזה פשוט כאב!!! זה היה ממש ליד הסף של כאב בלתי נסבל, ולפעמים ממש חצה אותו. לקחתי אקמול, שזה דבר נדיר מאוד אצלי. אחר כך לקחתי עוד אקמול, ויותר מאוחר אפילו עוד שניים. סיימתי את היום עם שישה אקמולים. בין לבין היו גם אופטלגין ואיבופרופן, אבל הם פשוט לא הזיזו לכאב הזה.
אחרי יומיים כאלה הספירות עלו ל-3500. לקראת הטיפול השני הן ירדו שוב, הפעם ל-2500, אז עשיתי עוד 2 זריקות וב-3000 יכולתי לעשות את הטיפול. כן. עשיתי. למדתי להזריק לעצמי. מה אתם יודעים? מתברר שזה לא כל כך נורא!
אחרי הטיפול באתי לביקורת. 2300. שיא שלילי חדש. אסור לי ללכת לחתונה של חברה מהעבודה, ואסור לי ללכת למסיבות הסיום בגנים של הבנות שלי. זה היה כואב יותר מהזריקות. לא נכנסתי בכלל לתיאור של היומיים שביליתי מחוץ לבית בגלל שלגדולה שלי היה חום, והקושי שבהתרחקות ממנה כשהדבר שהכי בא לי לעשות זה לחבק אותה. זה כאב. מאוד.
הספירה היום עמדה כבר על 1800. אסור לי ללכת לעבודה, אסור לי לאכול בחוץ, אסור לי להסתובב במקומות הומי אדם, אסור לי להיות ליד אנשים משתעלים, אסור לי ואסור לי ואסור לי... אני יושב בבית (חצי ישיבה. בכל זאת, האגן...) ומנסה לישון כשהכאבים מהזריקות לא מפריעים לי.
מצד שני, אני לא מפסיד אף משחק בשמינית הגמר... למה לא לראות את חצי הכוס המלאה? 
|
נכתב על ידי
,
28/6/2010 01:18
בקטגוריות הודג'קין, הודג'קינס, כימותרפיה, לימפומה, סרטן, שחרור קיטור, עבודה, זריקות, זריקה, דם, ספירת דם
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
| כינוי:
בן: 49
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
